הטעם השלישי: ביום זה הותר גם לבת שאין לה אחים, להינשא לבן שבט אחר. שעד אז הדבר היה אסור, כדי שהנחלה שתירש לא תעבור מבני שבט אביה לבני שבט בעלה, וכפי שנאמר ביחס לבנות צלפחד (במדבר לו, ח-ט): "וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הטעם הרביעי: ביום זה הותר לבני שבט בנימין לשאת נשים מבנות שאר השבטים. שכן בעקבות סירובם של בני שבט בנימין להעניש את החוטאים במעשה פילגש בגבעה, פרצה מלחמת אחים נוראה, שבה נהרגו עשרות אלפים מישראל, ושבט בנימין כמעט הוכחד. במסגרת המלחמה והכעס על שבט בנימין, נשבעו בני ישראל שלא יתנו את בנותיהם לבני שבט בנימין, שנאמר (שופטים כא, א): "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה". בתום המלחמה נותרו רק מאות בחורים מבנימין, וכדי להציל את שבט בנימין שלא יכלה, הוצרכו למצוא היתר שעל ידו יוכלו להתחתן. והוסכם שבני בנימין ימתינו בכרמים לבנות שילה, בעת שנהגו לרקוד ולחולל שם לקראת חתונתן, וייזמו את הקשר עם הבנות, מבלי שאבותיהן של הבנות יאשרו זאת, וכך ימצאו להם כלות בלא שהאבות יעברו על השבועה. וכפי שאמרו זקני ישראל לבני בנימין: "וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם (בהסכמת הבנות אך בלא רשות האבות) אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ, וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן" (שם כא, כא).
עוד אמרו חכמים (תענית ל, ב), שלאחר פילוג ממלכת ישראל, ירבעם בן נבט הציב שומרים שימנעו מעשרת השבטים שבממלכתו לעלות לירושלים ולבית המקדש שבממלכת יהודה, ובט"ו באב ביטל המלך הושע בן אלה את הדבר, ובכך אִפשר לכל ישראל לשוב ולהתאחד סביב בית המקדש כבימי שלמה.[30]
