ט – חובל

פורסם בקטגוריה פרק כ - בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-20-09/

https://ph.yhb.org.il/mp3/01-20-09.mp3

ט,א – חובל משום מה חייב

כתב הרמב"ם ח, ז, שהחובל חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מהחבורה. אמנם רוב ככל הפוסקים סוברים שהאיסור משום נטילת נשמה. וכפי שסיכם בבאו"ה שטז, ח, 'והחובל', שכך היא דעת רש"י, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי, תוספות ועוד. והטעם כתב הר"ן (לח, ב): "משום נטילת נשמה שבאותו מקום, כי הדם הוא הנפש". וכ"כ הט"ז שטז, ה, ומ"ב שטז, כט. והנפקא מינא ביניהם בשלושה דברים (באו"ה שם): א) לרמב"ם אינו חייב אלא אם כן היה בדם שיעור גרוגרת, ולרוב הפוסקים אפילו בכלשהו חייב. ב) לרמב"ם חייב גם אם חבל לאחר מיתה ויצא דם, ולרוה"פ אין חובל במת. ג) חובל למטרה מסוימת בלא שצריך לדם, לרמב"ם זו מלאכה שאין צריך לגופה, ולשאר הראשונים זוהי מלאכה הצריכה לגופה. ולהלכה כתבו האחרונים כרוב הראשונים שחובל חייב משום נטילת נשמה.

האם איסור חובל הוא 'תולדה' או 'אב'? ברש"י (שבת קז, א, 'והחובל') מבואר בפירוש הראשון, שמלאכת חובל היא תולדה של מלאכת שוחט (בל"א כתב שיש בזה צובע), וכ"כ הריטב"א שלרש"י חובל הוא תולדה של שוחט. וכן הובא בארח"ש א, עמ' תכח. אמנם מלשון שאר הראשונים שכתבו סתם 'משום נטילת נשמה', לא ברור אם זו תולדה של שוחט או חלק מאב מלאכה של שוחט.

ט,ב – מקלקל בחבורה והבערה

שבת קו, א: "תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר. אמר ליה: פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה, ואם תרצה לומר משנה, חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו. והאנן תנן כל המקלקלים פטורים? מתניתין רבי יהודה, ברייתא רבי שמעון".

נחלקו הראשונים בביאור מחלוקת התנאים והאמוראים:

לדעת רש"י, מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון המוזכרת כאן היא מחלוקתם הידועה במשאצל"ג, ור' אבהו סובר כר' שמעון, ולשיטתם דין חובל ומבעיר הוא מיוחד, שחייבים בו גם כשאין שום תיקון. ור' יוחנן סובר כר' יהודה וחובל ומבעיר חייב דווקא כשיש תיקון, אלא שאינו צריך להיות בגוף הדבר. וכן סובר הרשב"ם (המובא בתוספות 'חוץ'). לשיטתם, ההלכה תלויה בפסיקה לגבי משאצל"ג, שאם חייב, גם בחובל ומבעיר חייב רק כשיש תיקון, ואם פטור במשאצל"ג, חייבים בחובל ומבעיר גם כשאין שום תיקון אלא קלקול.

לעומתם, התוספות ('חוץ') בארו שמחלוקת ר' שמעון ור' יהודה כאן אינה תלויה במחלוקתם הידועה לגבי משאצל"ג, אלא זו מחלוקת בפני עצמה. שלדעת ר' יהודה גם מי שצריך לדם פטור מחובל, וגם מי שצריך לאפר פטור ממבעיר, כי אין זה נקרא תיקון כלל, משום שאין דרך לחבול בשביל לתת  דם לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר. ור' אבהו ור' יוחנן נחלקו בהבנת דעתו של ר' שמעון שמחייב בחובל ומבעיר גם כשהם מקלקלים. לר' אבהו גם כשאין שום תיקון, דין חובל ומבעיר יחודי, שחייבים בו גם בקלקול. ולר' יוחנן, ר' שמעון מחייב בחובל ומבעיר רק כאשר יש תיקון כלשהו, כגון שצריך לדם בשביל כלבו וצריך לאפר. ונראה מהתוספות 'דאמר' שהלכה כר' שמעון וכר' יוחנן שהיה רבו של ר' אבהו, ואם כן חובל ומבעיר יתחייבו כשיש תיקון כלשהו במעשה.

וכן סובר הרמב"ם (ח, ז; יב, א) שהלכה כר' יוחנן שחובל חייב דווקא שצריך לדם שיצא מן החבורה, וכן מבעיר חייב דווקא שצריך לאפר. (אולם לגבי פירושו לגמרא יש להסתפק האם פירש כרש"י ופסיקתו כאן נובעת מפסיקתו כר' יהודה במשאצל"ג, או שפירש כתוספות ופוסק כר' יוחנן, ונראה משעה"צ שטז, מה, כאפשרות השנייה).

וכתב במ"ב (שטז, ל, ובשעה"צ מה) כר' יוחנן שחובל ומבעיר חייב דווקא שיש לו תיקון, שצריך לדם או לאפר, אך אם חבל על מנת להזיק בלבד, הוא בכלל מקלקל ופטור.

וכתב ביש"ש והובא במ"א רעח, א, שהחובל בחבירו במריבה, נחשב צריך לגופו, כי כך רוצה וחייב מן התורה. וכ"כ בשועה"ר שטז, טז.

ט,ג – מחלוקת רמב"ם וראב"ד במכה בחמתו

עוד מצינו מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, לגבי המכה בהמה או אדם בחמתו והוציא מהם דם, ואין לו צורך בדם אלא שיש לו נחת רוח בזה ועל ידי כך חמתו שככה ודעתו נתקררה. הרמב"ם (ח, ח) מחייב, והראב"ד פוטר. ובארו המגיד משנה, ערוה"ש (שטז, כו) ועוד, שמחלוקתם לפי ר' יהודה שמחייב במשאצל"ג, והשאלה האם זה שנתקררה דעתו נקרא מתקן להתחייב. לדעת הראב"ד ועוד ראשונים, גם ר' יהודה יודה שאין זה נחשב תיקון, הואיל ואסור לחבול על מנת שתתקרר דעתו, ואפילו ביום חול אין זה תיקון. והרמב"ם סובר שאע"פ שגם ביום חול אסור לעשות כן, מכל מקום בפועל הוא תיקן את תאוותו המזוהמת, והרי זה נחשב תיקון להתחייב עליו לפי ר' יהודה המחייב במשאצל"ג.

אולם לפי דעת רוה"פ שהלכה כר' שמעון, המכה בהמה או אדם בחמתו, כיוון שאינו צריך לדם החבלה, או לגוף החבלה, הרי זה משאצל"ג ופטור. (ואין זה סותר את דברי היש"ש, מפני שכאן הוא מכה רק כדי להרגיע את עצמו, ולא כדי לפגוע בחבירו, אבל אם היה רוצה לפגוע בחבירו והצליח, חייב).

ט,ד – המכה את בנו ונגרם שטף דם

אם לא התכוון לכך, ולא היה הכרח שיגרם שטף דם, הרי זה מלאכה שאינו מתכוון, ולא עבר באיסור.

ט,ה – הוצאת שן

כתב הרמ"א שכח, ג: "מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו, אומר לגוי להוציאו". לדעת מגן אברהם שכח, ג, יש בעקירת שן איסור תורה הואיל והוא מוציא דם, והוא רוצה בזה, כי הוא בכלל חובל לרפואה. ולכן ההיתר הוא רק לחולה בכל גופו, שאז למרות שאין בו סכנה, מותר לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה שאסורה מהתורה. וכתב במ"ב שטז, ל, שכ"כ פמ"ג וח"א. לעומת זאת לדעת מאמ"ר ושועה"ר, אין בהוצאת שן איסור תורה, כי לגבי הוצאת הדם זו משאצל"ג. ולכן גם אם אינו חולה מחמת זה בכל גופו, מותר לבקש מגוי לעקור את שינו. וכתב בבאו"ה שכח, ג, 'ומצטער', שנראה שאין בזה איסור תורה, הואיל ואין הכוונה להוציא דם, ולכן הוא פסיק רישא דלא אכפת ליה, שאיסורו מדרבנן. וכ"כ בלוית חן (עמ' קכו) בהרחבה. ושמעתי שכיום הרופאים סוברים שיש ערך רפואי לירידת הדם אחר עקירת השן, ואם אכן כך עמדתם, הרי שאיסור עקירת שן מהתורה. (ובשבט הלוי ה, לט, כתב שאם השן מדולדלת ותלויה בחוט השערה ואינו פס"ר שיצא דם בשעה שיסירנה, מותר לישראל להוציאה. וכמדומה שבמציאות אין כמעט מצב שיוציא שן ולא יצא דם. ולמעשה רק כשיש ספק אם יצא דם מותר להוציא).

ט,ו – הוצאת דם מפצע

בשו"ע שכח, מח, מבואר האיסור להוציא דם ממכה, ובמ"ב קמז: "המוצץ דם בפיו מן החבורה חייב, ולכן אסור למצוץ דם שבין השיניים [אחרונים]". ונראה שהמוצץ דם שבין השיניים עובר בדרבנן, כי אין דרכו להוציא כך דם, ושלא כפי שהיה מקובל למצוץ דם מהפצע, ושהיתה בזה תועלת.

פורסם בקטגוריה פרק כ - בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן