ו – מלאכת צידה

פורסם בקטגוריה פרק כ - בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ו,א – צידה ממקום שאינו ניצוד לגמרי למקום שניצוד לגמרי

הכניס חיה למקום שצריך לטרוח בצידתה, עבר באיסור דרבנן. ואם צד את החיה שם – עבר באיסור תורה (תוס' ביצה כד, א, 'ותניא'; שועה"ר שטז, א; מ"ב נח).

ו,ב – למה אסרו חכמים צידה שאינה גמורה והדינים היוצאים מזה

נראה שאסרו חכמים לצוד למקום שעדיין מחוסר צידה, מפני שהוא מקרב את צידתו, שאח"כ אם ירצה לצודו יצטרך לרוץ אחריו פחות. ובמנו"א יז, 4, כתב, מפני שהוא נראה כצד. ולא ציין מקור לדבריו, ויותר נראה כפי שכתבתי.

ולפי זה, אם בעל החיים היה במקום שצריך שלוש שחיות כדי לתופסו, אסור להכניסו למקום קטן שצריך שתי שחיות כדי לתופסו, כי הוא מקרב את צידתו. ואמנם כתב רשז"א (שש"כ כז, הערה קכב) שאין בזה איסור. וכ"כ בארח"ש יד, י. אולם מצאתי במנחת איש יח, טו, שכתב שיש בזה איסור דרבנן, והסכים לזה הר"נ קרליץ.

יתר על כן למדנו, שגם כאשר בעל החיים נמצא במקום שאין צריך לטרוח לצודו, ולכאורה אין יותר איסור צידה לתופסו. אע"פ כן מצינו שיש אומרים שגם בזה יש איסור מדרבנן, מפני שהוא מקרב את צידתו, ממצב שצריך לתופסו בשחייה אחת לתפיסתו בפועל (תוס' שבת קו, ב, 'ואין'. ולדעת הט"ז יא, ועולת שבת טז, כך היא דעת הרמ"א שטז, יב. אולם לדעת מ"א כו, פמ"ג א"א כו, ומ"ב נז, ובאו"ה 'ויש אומרים', הרמ"א אוסר רק כשהם בחוץ ואינם נתפסים בשחייה אחת)  ולפי זה מובן שהאיסור דרבנן הוא דווקא כשמכניס את החיה למקום שיקל עליו לצוד אותה שם.

ו,ג – סגירת זבוב באולם גדול

בארח"ש יד, הערה יב, כתב לעיין אם יש איסור בהכנסת זבוב לתוך אולם גדול. ולפי דברינו אם אין זה מקרב את צידתו אין בזה איסור. כלומר, אם היה זה זבוב נדיר שטורחים על צידתו, ועל ידי הכנסתו לאולם קירבו את צידתו, בוודאי עברו באיסור חכמים. אבל כשאין בצידתו צורך גדול, ואין טורחים עליו כל כך, מותר, כי אין בזה קירוב צידה כי לפי הטרחה שמוכנים להקדיש לצידתו הוא נחשב לגמרי לא ניצוד. ואין בסגירת האולם גם כוונה לצוד. כיוצא בזה כתב למעשה בחוט שני ח"א עמוד קכ-קכא, שאם אין כוונה לצוד, מותר, ואם יש כוונה לצוד, אסור מדרבנן.

ו,ד – צד צבי חולה וזקן

הצד צבי חולה או זקן שאינו יכול לזוז, ובשחייה אחת אפשר לתופשו, עובר באיסור מדברי חכמים (שבת קו, ב, שו"ע שטז, ב, מ"ב ז). ולכאורה לא צריך להיות בזה איסור, כי אין כאן פעולת צידה. אלא שהואיל ומינו צריך צידה, גם כאשר אחד מבני המין אינו צריך צידה, אסור לתופסו מדברי חכמים. (ואולי יש מכאן חיזוק לדעת התוס' שבת קו, ב, 'ואין', ולדעת הט"ז ועולת שבת בביאור הי"א שהזכיר הרמ"א שטז, יב).

ו,ה – האם יש צידה בנמלים וצב

לדעת תוס' רי"ד חגיגה יא, א, אין איסור צידה בנמלים וצב. וכ"כ רשז"א (שש"כ כז, הערה קנד), שבעלי חיים שהילוכם איטי כמו צב ונמלים, אין בהם איסור צידה כלל.

לעומת זאת רבנו ירוחם (נתיב י"ב חלק י' דף פ, ב) כתב, שהצד תולעים וחלזונות חייב. ובמנחת איש יח, 31, הביא לכך מקור מרש"י קז, א, וכן מרש"י על התורה, שחומט הינו שבלול. ועיין בארח"ש יד, הערה כא, שהזכיר את שתי הדעות.

ושורש המחלוקת הוא, שלרי"ד איסור צידה הוא רק כשצריך לטרוח לצודו ואינו יכול לתופסו בשחייה אחת, שאם לא כן הרי הוא ניצוד ועומד. ולרבנו ירוחם, התופס בעל חיים משוחרר שאינו נמצא בכל מקום אלא צריך לחפשו – עובר באיסור, כלומר בבעלי חיים אלו החיפוש הוא הצידה. (ויש שביארו שלרבנו ירוחם עיקר הצידה הוא שלילת החירות ולא פעולת הצידה – ויזרע יצחק שיעור ל', עמ' קב-קח, והרב אלחנן סמט תחומין יח, 295-303). ולמעשה, ספיקא דאורייתא לחומרא.

ו,ו – מהם מינים שאין רגילים לצודם

כתב במנו"א יז, 1, כל מיני בהמות חיות עופות ודגים מינם ניצוד, ואין צריך שיהיה המין המסוים הזה ניצוד. ומה שאין מינו ניצוד אלו חרקים וכיוצא בזה. ואין נראה, שכן לכאורה אם יש מין עוף שאין רגילים כלל לצוד, מדוע שיהיה בו איסור תורה. ומנגד אם יהיה סוג זבוב שיהיו רגילים לצוד, בוודאי יהיה בו איסור תורה.

ו,ז – בעלי חיים שחוזרים בכל ערב לכלובם וביום צריך לטרוח לתופסם

בעלי חיים שחוזרים בכל ערב לכלובם, אבל ביום צריך שתי שחיות לתופשם. לשו"ע שטז, יב, מותר לתופשם ביום, ובתנאי שלא מרדו, היינו שברור שיחזרו בערב לכלובם או לביתו (באו"ה שטז, יב, 'חיה ועוף'). וכ"כ בשו"ת המהרש"ל, י. לעומת זאת לדעת הרמ"א אסור מדרבנן לתופשם, וכתב במ"ב נז, שכך פסקו האחרונים. וכאשר אדם חושש שמא יגנבו אותם, מותר לבקש מאינו יהודי לתופשם, וכן אם תינוקות צדים אותם אין צריך למחות בידם. וכן מותר לעמוד בפניהם כדי שלא יברחו וממילא יחזרו לכלובם. עוד כתב מ"ב (עפ"י מ"א שטז, כו, בשם האגודה), שמותר לצודם למקום שלא ניצודים לגמרי.

ובשעת הדחק, כדי למנוע הפסד או צער בעלי חיים, כתב בשש"כ כז, לו, שאפשר לסמוך על המקילים לגמרי. וכ"כ בחזו"א נב, טז.

ו,ח – הנחת מלכודת

אסור מדרבנן להניח מלכודת (מ"ב שטז, יח), ולכאורה הנחת מלכודת היא גרמא, וספק את תילכד שם חיה, הרי שזה ספק דרבנן ודינו לקולא. אלא שמבואר בתוס' שבת יז, ב, 'אלא', שהואיל ואם היתה החיה נלכדת בעת הנחת המלכודת היה עובר באיסור תורה, גזרו על הנחתה בשבת.

ואם ודאי שתילכד חיה, הרי כפי שכתבתי הנחת המלכודת היא גרמא, ואף שהתירו גרמא במקום פסידא, כאן שאין פסידא אסור מדרבנן. וכך פירש ערוה"ש שטז, י, את דברי המ"א. וכך ביאר במנחת חינוך (צד, ג), את דעת התוספות, שאפילו אם הוא יודע שהחיה תילכד, כיוון שנכנסה בלא מעשה שלו פטור.

אולם הפמ"ג שטז א"א ט פירש את דעת התוספות שיש בזה איסור תורה, וכתב לחלק בין הנחת מלכודת שאסורה מהתורה, לשיסוי כלב בחיה, שגם כאשר ודאי שהכלב יתפוס את החיה הוא פטור, ששיסוי כלב לא נחשב מעשה, מה שאין כן פריסת מצודה נחשבת מעשה. והסביר בספר פרי הגן (שם) את שיטתו, שכיוון שזוהי דרך צידה הרי זה חייב. וכך ביאר באשמרה שבת ח"א ג, י, שכיוון שוודאי יצוד יש בזה איסור תורה, כמו חיוב המבשל בשבת, שחייב אע"פ שיתבשל רק לאחר זמן. וכבר ביארנו (לעיל ט, ט), שכל מלאכה שכך הוא עיקר דרך ביצועה, אין בה דין גרמא, וכמו זורה, מבשל וזורע. אלא שהספק כאן אם הנחת צידה היא עיקר דרך צידה.

ובחזו"א לו, א פירש שלדעת התוס', הנחת מלכודת אסורה מהתורה, משמע גם כשאין ודאות שתלכד שם חיה. אלא שאם המטרה ללכוד עכבר שלא יזיק, הרי זו מלאכה שאצל"ג. וכן מובא במנחת איש יח, ב-ד.

ו,ט – סגירת דלת שהיתה סגורה בתחילה ונפתחה

למ"א שטז, יא, אם הצבי כבר היה ניצוד, והדלת נפתחה, מותר לחזור לסוגרה, גם במקום שהוא ניצוד מדאורייתא, שאחר שכבר היה ניצוד אין בו עוד צידה. (ונהר שלום הסביר, שכוונתו שמותר לסגור את הדלת לצורך שמירת הבית ולא לשם צידה). אולם דעת רוב הפוסקים שאם הדלת נפתחה, פסקה צידתו, ושוב אסור לסוגרה. וכ"כ תוספות יו"ט, א"ר, ומ"ב שטז, כד. (ולרשז"א שש"כ כז, הערה קלו, אפשר שמותר לסגור את הדלת אם בעל החיים ישן או שפניו לצד השני ולא הרגיש בפתיחתה).

אבל אם הצידה היא מדרבנן, כתב בבאו"ה שטז, ו, 'והלך' בשם פמ"ג, שמותר לחזור ולסוגרו לצורך שמירת הבית. וכ"כ בארח"ש יד, יח, לעניין פתיחת כלוב להאכיל חיה.

פורסם בקטגוריה פרק כ - בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן