ח – שוחט

פורסם בקטגוריה פרק כ - בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-20-08/

ח,א – הערה 5 – הליכה במקום שבוודאי ידרוס נמלים

כתב בספר איסור והיתר (נט, לט) שאסור לדרוס בדרך הילוכו נמלים ושאר שקצים ורמשים. והובא להלכה בא"ר (שטז, לג), מ"ב (מח), שש"כ (כה, ד), מנו"א (ח"ג יח, ט) ושאר אחרונים. אולם נחלקו הפוסקים במקרה שפגע בנחיל נמלים ואין לו אפשרות להמשיך בדרכו מבלי שיהרוג מהם.

במנו"א (ח"ג יח, י), וארח"ש (יד, כז), כתבו שאסור לעבור שם בשבת, אלא צריך להקיף את הנחיל וללכת בדרך אחרת, וזאת למרות שאינו מתכוון להורגן רק ללכת לדרכו. ובאר בארח"ש שאין הריגתם דרך הילוך נחשבת הריגה כלאחר יד (בשינוי), שכך דרכו להרוג גם כשמתכוון להרוג.

אולם בפשטות נראה שמותר לאדם ללכת כדרכו ולדורסם, שכן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן: א) שהוא מקלקל בהריגתם כי אין רצונו להרוג אותם. ב) הוא הורג אותם בשינוי כדרך הליכתו. ואמנם אפשר לטעון שכך היא דרך הריגתם (וכ"כ ארח"ש יד, כז). אלא שגם אם נקבל סברה זו, עדיין הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אחד, ויש אומרים שאין בו איסור (כמבואר לעיל ט, 2, וביחו"ד ב, מו), וכן העידו על הגרע"י שכשהיה נחיל נמלים בפתח בית הכנסת, לא ניסה למצוא דרכים חילופיות אלא נכנס כדרכו. ועיין בסימן שא, ג, שמשמע שגם להרבות בהליכה הוי טרחה וצער.

ונראה שגם לדעת המחמירים, אם מדובר בשעת הדחק, באופן שאם נאסור עליו ללכת יצטרך להישאר שם זמן רב ולהצטער מאוד, שמותר לו ללכת כדרכו, וכפי שכתב משנה ברורה (שטז, ה; שכא, נז, ושעה"צ סח; שלז, יד, ושעה"צ י).

ואם ילך על צידי נעליו, יש מקום לומר שהוא הורגם בשינוי, ואזי לכל הדעות הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן. אמנם בארח"ש יד, כז, הסתפק אם הוא נחשב בשינוי. ויש עוד מעלה להליכה זו, שהואיל ואינו דורך במלא הנעל אולי לא יהרוג נמלים, ואז הוא דבר שאינו מתכוון שמותר לכתחילה. ואם בכל צעד יש ספק אם יהרוג, אבל בכלל צעדיו בוודאי יהרוג, הסתפק בשלחן שלמה שטז, ז, אם מחשיבים כל צעד לעצמו, ואזי הוא דבר שאינו מתכוון. ונלענ"ד שאם ילך בבת אחת, הרי שאם בכלל צעדיו בוודאי יהרוג, הוא פס"ר, ואם ימתין בין צעד לצעד, כדרך שאמרו להמתין בין ד' אמות לד' אמות למי שנצרך להוליך דבר ברה"ר, אז כל צעד נמדד לעצמו (ע' שו"ע רסו, ז, מ"ב יח, מב). אולם צ"ע אם יש להחמיר בזה ולהמתין בין צעד לצעד, הואיל והוא פס"ר דלא ניחא ליה בתרי דרבנן.

גם בספר מנחת איש (יט, ט), התיר משום שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה. ועוד הוסיף סברה להתיר, שכל ההולך בסתם אין לראות בפעולתו מלאכה כלל, ואין להכליל זאת באיסור פסיק רישא, שהואיל ולא התכוון למלאכה, אין כאן כלום.

ח,ב – האם מותר להוריד מים בשירותים כשיש בהם ברחשים

למרות שאינו מעוניין בהריגת החרקים, לכתחילה אין להוריד את המים, וכפי שכתב בשש"כ כה, ד. ויסודו בדברי האיסור והיתר (נט, לט). אולם בשעת הצורך התיר בשו"ת מנחת יצחק י, כז, עפ"י שלושה טעמים: א) כבוד הבריות. ב) מלאכה שאין צריך לגופה. ג) גרמא בעלמא. וכן הסכים בשבט הלוי ו, צד, אלא שכתב עצה שלא לפתוח את המים בזרם חזק, והוסיף עוד סברות לקולא: א) אין ודאות שימותו, ואין בזה פסיק רישא אלא דבר שאינו מתכוון. ב) מדין הרשב"א בצידת צבי, שכאשר הוא מתכוון לסגור את הדלת אין בידו איסור צידה. וכ"כ בחשב האפוד ג, נו.

מותר להוציא תולעים מפי הטבעת, וכפי שמבואר בארח"ש יד, לא.

ח,ג – הריגת כינים

שבת יב, א: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת בשבת דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין". ולפני כן הביאה הגמרא את דעת רבי אליעזר הסובר: "ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל". וכן מובא בשבת קז, ב, ומבואר שם שחכמים חולקים על רבי אליעזר מפני שהכינה אינה פרה ורבה. ושם בשבת יב, א, מובאת ברייתא: "המפלה את כליו – מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר: נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול. אמר רב הונא: הלכה, מולל וזורק וזהו כבודו". ומאידך מסופר שם על רבה ורב ששת שהיו הורגים כינים בשבת. ונחלקו הראשונים בישוב הדברים. לדעת הרא"ש (א, כט), לגבי מפלה בגדיו יש חומרא שמא מתוך שיהרוג או ימולל כינים יבוא להרוג פרעושים שאף הם מצויים בבגדים. ומה שרבה ורב ששת הרגו כינים בשבת, היה בכינים שנמצאו בראש, שהואיל ואין מצויים בראש פרעושים, אין חשש שמא מתוך שיהרגו כינים יהרגו גם פרעושים. ולר"ן (ה, א, 'אמר'), דברי התנאים לגבי המפלה בגדיו הם כדעת בית שמאי ורבי אליעזר שאוסרים להרוג כינה, אבל ההלכה כדעת המתירים. ובשו"ע שטז, ט, פסק כדעת הרא"ש.

בדורות האחרונים התברר על ידי חכמי המדע שגם הכינים פרים ורבים, והתעוררה שאלה האם הדין ישתנה.

כתב בפחד יצחק (ערך צידה האסורה והמותרת), שכיוון שחכמי המדע הוכיחו בראיות ברורות שהכינים פרים ורבים, שומר נפשו ירחק מזה ולא יהרוג לא כינה ולא פרעוש ואל יכניס עצמו בספק איסור חטאת. ובדבר הזה אומרים שאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אומות העולם יחזרו ויודו בדבריהם. אמנם גם מובא שאחד מרבותיו הר"י בריל חלק עליו וכתב שהדין אמת ונכון ואין לשנותו כלל ועיקר מחמת תואנות וחקירות חדשות שמקרוב באו.

ועד ימינו נחלקים הפוסקים בעניין זה. יש שכתבו שוודאי חז"ל ידעו מזה והכל היה גלוי לפניהם, אלא צריך לומר דבזמן חז"ל הכינים שבראש לא היו פרים ורבים (שו"ת שבט הקהתי ג, קכו, הרב מרדכי אליהו קיצוש"ע  עמ' 283). ויש שכתבו שכלל גדול הוא בכל התורה כולה: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", וכל דבר שאינו נראה לעין הרי הוא כמי שאינו. ונמצא שמבחינת ההלכה המינים הללו נידונים כאילו הוויתן מן הגללים ולא מביצים (יד פשוטה, יא, ב, מכתב מאליהו, ד, עמ' 356). ויש שכתבו שהטעם שמותר להורגם הוא משום שאינם פרים ורבים מזכר ונקבה בלבד, שהרי הביצה שמטילה הכינה לא תירקם ממנה כינה אלא במקום זוהמה כמו בשערות הראש (מנו"א, ג, יח, 13 ובמילואים, ומעין זה בויזרע יצחק, עמ' קלא). ויש שחששו לתגליות המדע וכתבו שכיוון שיש בזה ספק איסור תורה יש להחמיר (הרב קאפח יא, בהע' ד; הליכות עולם ד, עמ' כ). ובארח"ש יד, ל, הערות מז-מח, כתב בשם ריש"א שטוב להימנע מלהורגם, אבל כאשר הן מצערות קטן מאוד, מותר לרססן ולהורגן, כפי פשטות הגמרא.

והנראה שהכל לפי הידוע לנו, שאם ידוע לנו שאינם פרים ורבים, מותר להורגם, וכאשר ידוע לנו שהם פרים ורבים, אסור מהתורה להורגם.

פורסם בקטגוריה פרק כ - בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן