יג – תרומות ומעשרות בחוץ לארץ

[16]. רמב”ם (תרומות א, א; ד), ושו”ע (שלא, א), כתבו בפשטות שצריך להפריש תרו”מ בבבל, מצרים, עמון ומואב. אמנם למעשה, כבר בתקופת הגאונים המנהג היה שלא להפריש שם תרו”מ, ובאר רב צמח גאון (תשובות הגאונים ביצה יב, ב) שהתקנה נהגה כל זמן שהקפידו על דיני טומאה וטהרה והכהנים היו אוכלים את תרומתם. כלומר, למרות שהיו טמאים בטומאת ארץ העמים, נזהרו משאר טומאות. אולם משעה שהפסיקו להקפיד בזה, פסקו גם להפריש תרו”מ. והובאו דבריו במאירי נדה לב, א; כפתור ופרח טו; מהר”י קורקוס ביכורים ה, ז. כיוצא בזה כתבו עיטור ומכתם. וכן העיד בשו”ת רדב”ז (ב, תרנט), שהמנהג במצרים שלא להפריש תרו”מ, וכן מובא בכסא אליהו (שלא, א) ונהר מצרים (הל’ חלה ו). אמנם כיוון שהרמב”ם (תרומות א, א), ושו”ע (שלא, א), כתבו בפשטות שמפרישים שם תרו”מ, כתב בחזו”ע (תרומות א), שכך ראוי לנהוג. (בגבולות השדה ג, 9, אף כתב שאפשר לברך על כך). אולם המנהג הברור שאין מפרישים שם תרו”מ, וכפי שכתבו הרב טיקוצ’ינסקי (ארץ ישראל ב, ח, ז), משפטי ארץ (ג, י) וקדושת הארץ (א, כח).