ח – מלוח כרותח

[9]. פסחים עו, א: “אמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח. לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מילחו, אבל נאכל מחמת מילחו – לא”. נחלקו הראשונים בהגדרת ‘אינו נאכל מחמת מילחו’: א) לראב”ן ורבי יעקב ישראל (תוס’ חולין קיב, א, ‘הני מילי’), שנמלח כעין עיבוד, כדי לשמר את הבשר לזמן מרובה. ב) לרש”י, ראב”ד וראבי”ה, כדרך שמולחים בשר כדי להצניעו זמן מסוים בלא שיתקלקל, אבל לא לזמן מרובה. ג) לר”ת, רא”ש, רשב”א, רי”ו, ר”ן ועוד, כדרך מליחת בשר להוציא דמו להתירו לבישול, שצריכה להיות כשיעור שאינו נאכל מרוב מליחותו (לעיל כב, ו), וכן נפסק בשו”ע צא, ה. והרמ”א חושש שמא איננו בקיאים בזה, ולכן החמיר לכתחילה להחשיב מליחה לצלי כמלוח. ופירש ביד יהודה (הארוך כ) שהכוונה כמליחת צלי בשפע, ולא כמליחה רגילה של צלי.

שלוש דעות לגבי משך הזמן שהמליחה עושה את החתיכה מלוחה: א) לראב”ן ור”ן, רק לאחר שהחתיכה שהתה במלח כשיעור מהלך מיל (שהוא משך זמן מליחת בשר מדמו, עי’ שו”ע סט, ו), המלח מפליט ממנה את כל הלחלוחית והיא נחשבת מלוחה. וכך משמע משו”ע צא, ה. וכ”כ זב”צ כז. ב) לרשב”א ורא”ש, כבר לאחר דקות ספורות מעת המליחה החתיכה מתחילה לפלוט לחלוחית, ומאז היא נחשבת כמלוחה כל עוד היא ממשיכה לפלוט לחלוחית, גם אם עבר שיעור מהלך מיל. וכן דעת ש”ך יא, פר”ח ט, ועוד רבים. ויש מפרשים שכך גם דעת שו”ע (יד יהודה, ערוה”ש צא, ל). ג) יש אומרים שהחתיכה נחשבת מלוחה מעת שהחלה לפלוט לחלוחית ועד סוף שיעור מהלך מיל בלבד, וכתבו תה”ד קנט, ורמ”א צא, ה, שלצורך גדול אפשר לסמוך עליהם. וכן דעת הש”ך במקרה שהכשירו בשר מדמו על ידי מליחה, שבעת סיום מהלך מיל תש כוחו של המלח והחתיכה כבר לא נחשבת כמלוחה ורותחת, וכן פסקו כרתי, פמ”ג, חו”ד ועוד.

ארבע דעות עד כמה המליח מבליע: א) לרמב”ם (מאכ”א טו, לד), רמב”ן וסמ”ג – בכולו. ב) לרא”ה – כדי נטילה. ג) לראבי”ה – כדי קליפה. לכל שלוש הדעות הללו אין הבדל בין אם החתיכה כחושה או שמנה. ד) לרשב”א, רא”ש, רי”ו, אשכול, או”ז, טור ושו”ע (צא, ה; קה, ט), אם החתיכה כחושה כדי קליפה, ואם שמנה בכולה. אלא שכתב רמ”א (שם), שהואיל וקשה להבחין בין שמנה לכחושה, נוהגים לחשוש בכל חתיכה שמא היא שמנה, זולת מאכלים כחושים לגמרי (עי’ לעיל בהערה 7).

לשו”ע קה, יא, המליח אוסר את התפל בתנאי שהוא למטה, שתתאה גבר. ולרמ”א והרבה אחרונים גם כשהאיסור למעלה הוא אוסר את התפל.