על פי כללי ההלכה והסייגים שקבעו חכמים בדיני כתמים, הדין היה צריך להיות, שרק אם הכלה תראה בפועל דם מחמת חימוד, תיטמא, אבל אם בפועל לא תראה דם מלבד דם הנידות הקבוע, אין צורך שתחשוש לדם נוסף של חימוד. אולם החמירו חכמים בדין זה יותר, וחששו שמא יָצא דם חימוד ולא ראתה אותו כי אבד, ולכן תיקנו שכל כלה תיטהר מחשש דם חימוד. כפי הנראה היה לחכמים גם טעם רוחני, שכל כלה תיטהר לקראת חתונתה מתקופת התהייה והחיפושים, שבה לא זכתה להשלים את עצמה בזוגיות, ורק יכלה לחמוד ולהשתוקק. ותקדש את עצמה בשבעה ימים נקיים ובטבילה לקראת התחברותה עם בעלה באהבה ובשמחה. ספירת ימים אלו היא כעין ספירת שבעת השבועות שספרו ישראל לקראת מתן תורה, שנחשב כ’יום החתונה’ שבין הקב”ה לכנסת ישראל.
כהמשך לכך, בדורות האחרונים התפשט מנהג נאה בישראל, שהחתן והכלה אינם נפגשים בשבוע שלקראת הנישואין, ורבים משתדלים גם שלא לדבר בטלפון. נראה שהיסוד ההלכתי לכך הוא בדברי הראשונים הסוברים שככל שמתקרב מועד הנישואין ועדיין אי אפשר להתחתן, חשש דם החימוד עלול להתגבר, ואם ייפגשו יש לחשוש לכך יותר. הטעם הרוחני למנהג, שבשבוע מיוחד זה, מתוך הגעגוע וההשתוקקות לשמחת הנישואין, ייטהרו מהתקופה שבה היו חסרים ורק יכלו לחמוד ולהתגעגע, ויתקדשו לקראת נישואיהם בשמחה ובאהבה.[6]
בעת שהחתן והכלה מגיעים לאולם החתונה, אין צורך שיתאמצו שלא לראות זה את זה, שהואיל והם עומדים להינשא עכשיו – אין חשש דם חימוד, שכן דם חימוד נובע מהשתוקקות שלא ניתן להגשים, וזה צד החיסרון והטומאה שבחימוד זה, ואילו כאן הם עומדים להינשא בקדושה ובטהרה, ולכן אין חשש מכך שיראו זה את זה.
