במסכת כתובות (עב, ב) מבואר שאשה חייבת לכסות את זרועותיה, ואם היא מגלה אותן בציבור, הרי היא נחשבת לעוברת על דת יהודית. ואת שאר היד שאינה הזרוע אין צריך לכסות. ראוי לציין, שלדעת רבי שמואל בר נחמן (ברא”ר פ, ד), כל המעשה עם דינה התחיל מכך שזרועה נתגלתה ברבים לפני שכם בן חמור, ומתוך כך נתאווה לה וחטא עימה, ומגילוי הזרוע נמשכה כל התקלה המסופרת בתורה (בראשית פרק לד).
אלא שיש לברר, מהו בדיוק מקום הזרוע. לדעת רוב הפוסקים, הזרוע היא החלק שבין הכתף למרפק של היד, ואותו חייבים על פי ההלכה לכסות. אולם מה שמעבר למרפק, לכיוון כף היד, אין צריך לכסות. ויש מחמירים וסוברים, שנכון שאשה תקפיד ללכת בשרוול ארוך עד לכף היד, או משום שהזרוע נמשכת עד לתחילת כף היד, או משום שלדעתם כך היה המנהג בין הנשים ואין לסור ממנו (עי’ בית ברוך ח”א עמ’ קא).
למעשה, ההלכה כדעת רוב הפוסקים, המחייבים לכסות עד המרפק ועד בכלל, ומעבר לכך אין חיוב הלכתי לכסות (מ”ב עה, ב; הליכות בת ישראל עמוד ע’). וכפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בעניין זה אין למנהג משקל, ואף אם כל נשות מקום מסוים יתרגלו ללכת בשרוול קצר שאינו מגיע למרפק, מנהגן ייחשב למנהג שאין להיגרר אחריו. אבל מהמרפק ועד לסוף היד הדין תלוי במנהג המקום, מצד הדין אין חיוב ללבוש שרוול שיכסה את מה שמעבר למרפק. אבל אם במקום מסוים ינהגו כל הנשים ללכת בשרוול ארוך, מנהגן יחייב מבחינה הלכתית, וכל אשה שתפרוץ את מנהגן, תיחשב כאשה שאינה שומרת על כללי הצניעות.
