מצוות לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות, שמשאירים לעניים בשדות, נוהגות מהתורה בארץ ישראל בלבד. וכשם שתקנו להפריש תרומות ומעשרות בארצות הקרובות לארץ ישראל כך תקנו לגבי מתנות עניים בכל חוץ לארץ (רמב”ם; טור שלב, א), ויש אומרים שתקנו זאת רק לארצות הסמוכות לארץ (העיטור, ש”ך ב).
אף שתקנת מתן תרומות ומעשרות בחוץ לארץ בטלה בתקופת הגאונים, תקנת מתנות עניים לא בטלה. משום שהתרומות ו’מעשר-שני’ תלויים בשמירת הטהרה ועבודת בית המקדש, ולכן רק מצד חובת המצווה אנו מקיימים אותם בארץ ישראל לאחר החורבן בלא שתהיה מהם תועלת למטרות שלשמם נקבעו, אבל בחוץ לארץ אין טעם להמשיך את התקנה כאשר אין ממנה תועלת. אבל ממתנות עניים היתה לעניי ישראל תועלת גם בחוץ לארץ, ולכן גם לאחר חורבן בית המקדש, התקנה להשאיר להם את המתנות נותרה במקומה. אמנם כיום אין נוהגים להשאיר מתנות עניים, הואיל ולא משתלם לעניים לקחתן (כמבואר לעיל ו, ט).
נחלקו הפוסקים בתוקף חיוב מתנות עניים בארץ ישראל בזמן הזה. מחלוקתם תלויה בשאלה האם מצווה זו נחשבת מצווה של יחיד או של ציבור כמבואר לעיל (הלכה ד, וסוף הערה 2). יש אומרים שהמצווה מדברי חכמים בלבד (חינוך רטז, פאת השולחן ד, לט). ויש אומרים מהתורה (מנחת חינוך רטז, טו; דגל ראובן ח”ב כח-כט), והחיוב מהתורה בכל גבול עולי מצרים (ישועות מלכו תרומות א, כו).
