תקנו חכמים, ש'בריה', כדוגמת תולעת, אפילו באלף לא תתבטל. ודווקא הבריה אינה בטלה, אבל טעמה בטל בשישים (חולין ק, א). יסוד זה שיש חשיבות לבריה למדנו מאיסור אכילת חרקים, שבדרך כלל רק מי שאוכל מהאיסור שיעור נפח כ'זית' נענש במלקות, אבל כאשר האיסור הוא בריה, כדוגמת חרק, גם כשהוא קטן מכ'זית', האוכלו נענש במלקות (לעיל כג, א).
ארבעה תנאים צריכים להתקיים כדי שהאיסור יחשב 'בריה' ולא יתבטל אפילו באלף: א) שתהיה ממין החי ולא הצומח, ולכן אין לגרגר חיטה דין 'בריה'. ב) 'הבריה' צריכה להיות שלימה, אבל אם נחתך חלק ממנה כגון רגל, או שנתמעכה עד שצורתה השתנתה – אין לה חשיבות 'בריה'. ג) גם לאיבר שלם של בעל חיים יכול להיות דין 'בריה', אם יש לו שם מיוחד ואם יתחלק – שמו יתבטל ממנו. לפיכך, יש דין 'בריה' ל'גיד הנשה' ול'אבר מן החי', אבל אין דין 'בריה' לחֵלֶב, מפני שגם אם יחתכו אותו, שמו יישאר חֵלֶב. ד) דין 'בריה' קיים רק כאשר האיסור היה מתחילתו, כגון חרק או גיד הנשה או עוף טמא, אבל עוף טהור שמת בלא שחיטה, אין לו דין 'בריה', כי אין איסורו מצד עצמו, אלא מצד שמת בלא שחיטה כשרה (שו"ע ק, א; לעיל כג, ד).[11]
