למדנו (בהלכה ב) שמפני הרוח-הרעה השורה על הידיים בשחרית, אין לגעת לפני הנטילה בדברי מאכל ומשקה. ואם יהודי שלא נטל את ידיו נגע בדברי מאכל, אם נגע במאכלים יבשים כדוגמת פירות שאפשר לשוטפם, ידיחם במים שלוש פעמים, וכשם שנטילת ידיים שלוש פעמים לכל יד מטהרת את הידיים, כך תטהר את הפירות. אך אם נגע בטעות במשקים או במאכלים שיתקלקלו בשטיפה, יש שהחמירו לזורקם מפני רוח-רעה ששורה עליהם (עוד יוסף חי תולדות ו); אבל לדעת רוב הפוסקים, גם מאכלים שלא ניתן לשוטפם מותרים באכילה.
ויש לכך שתי סיבות: ראשית, מפני שלדעת רוב הפוסקים, אין בכוחה של הרוח-הרעה שעל הידיים לפגום את המאכלים (ח”א כלל ב, ב; מ”ב ד, יד; ערוה”ש ד, טו). ואמנם לגבי משקה חריף כשכר, ישנם פוסקים שמחמירים, מפני חשש היזק. מכל מקום, לגבי שאר המאכלים, מוסכם על רוב הפוסקים, שאין הם נפסלים בנגיעה בידיים לא נטולות (באו”ה, ד, ה ד”ה ‘לא’). ועוד, שיש סוברים (כמובא בהלכה ג), שאותה רוח-רעה בטלה מהעולם, ואין לחוש להיזקה. ולכן אין לזרוק ולהשחית את המאכלים שנגעו בהם בידיים לא נטולות.
וכן מותר לכתחילה לקנות לחם ושאר מאכלים שמונחים על מדף בחנות, אע”פ שיש חשש שמא נגעו בהם יהודים שלא נטלו את ידיהם שחרית. שכבר למדנו, שדעת רוב הפוסקים, שאין המאכלים נפסלים בנגיעה של ידיים לא נטולות. בנוסף לכך, ישנו ספק אם אכן אדם שלא נטל את ידיו שחרית נגע במאכלים הללו. ובנוסף לכך, כמעט כל האנשים רגילים לשטוף את ידיהם בבוקר, ואמרו בשם האר”י ז”ל (עוד יוסף חי תולדות ח), שגם שטיפה של פעם אחת מועילה להחליש את כוחה של הרוח-הרעה.
