מצווה לייחד מקום קבוע לתפילה, וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה רגיל לעמוד בו לפני ה'. עיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד).
קביעות המקום לתפילה מבטאת את הקשר המוחלט של המתפללת אל הקב"ה, שכל שאר הדברים יכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, אבל הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. המהדרת בכך זוכה להעצים את חייה, וכפי שאמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. ראו מהר"ל נתיב העבודה פרק ד).
מצווה זו מתקיימת לאיש בקביעת מקום בבית כנסת (שו"ע צ, יט), ולאשה בקביעת מקום בבית, שבו תשתדל להתפלל תמיד. אשה שביתה הומה אנשים או תינוקות, תקבע את מקום תפילתה בפינה מבודדת, כדי שלא יבלבלו את כוונתה (עי' שו"ע או"ח צ, כ).
צריך להתפלל בחדר שיש בו חלון, ולכתחילה טוב שהחלון יהיה פתוח לכיוון ירושלים, ובשעה שתתבטל כוונתה תישא עיניה לשמיים (שו"ע צ, ד; מ"ב צ, ח). אבל לא תקבע את מקום תפילתה ליד חלון שרואים ממנו את הנעשה בחוץ, שמא הנעשה שם יסיח את דעתה מהתפילה (שו"ע צ, כ).
הנמצאת במקום שאין בו חלונות, תתפלל בחדר מואר, כי יש מפרשים שעיקר העניין להתפלל במקום מואר, מפני שהאור מיישב את דעת המתפללת (תר"י), ואם כן תאורה טובה יכולה להיחשב כתחליף לחלון.