אדם העומד בתפילה לפני הקב”ה, צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב”ה חייב למלא את בקשתו, ועל כן צורת עמידתו לפני ה’ צריכה להיות בענווה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): “לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל… לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'”. ומסופר בתלמוד (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: “מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'”, ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. ומטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא “יורד לפני התיבה”.
ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים הוא שגובהו שלושה טפחים (24 ס”מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה, בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל מפני שני טעמים. האחד, שהעומדת על שרפרף או סלע, אפילו כאשר גובהו טפח בלבד, חוששת שמא תאבד את שיווי משקלה, ויקשה עליה לכוון כראוי. ועוד, שאם הרצפה ישרה, והיא מגביהה את עצמה על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, יש בזה תחושת גבהות, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפללת על קרקע עקומה, אינה צריכה להיזהר שלא לעמוד על המקומות הגבוהים יותר, כל זמן שאינם גבוהים בשלושה טפחים משאר סביבותיהם (פ”ה תפילה ג, 4).
חולה או זקנה שקשה לה לרדת ממיטתה, רשאית להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.
אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הרי הוא מקום לעצמו. וגם כאשר הוא קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו.
