מנהג ישראל לכסות את הראש בכיפה או בכובע. הכיפה מסייעת לאדם לקיים את מצוות יראת ה’, מפני שהיא כמו תוחמת את גבולו של האדם ומזכירה לו שיש מי שמעליו. אמרו חכמים (קידושין לא, א) על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש, משום שאמר: שכינה למעלה מראשי ואיך אלך בראש מגולה?! וכן מסופר (שבת קנו, ב), על רב נחמן בר יצחק, שהחוזים בכוכבים אמרו לאימו, בעודו תינוק, שהוא עתיד להיות גנב. כדי למנוע זאת, הדריכה האם את בנה שיקפיד תמיד לכסות את ראשו, כדי שיהיה עליו מורא שמיים, וכן הדריכה אותו לבקש תמיד רחמים בתפילתו שיצר הרע לא ישלוט עליו. ולא ידע רב נחמן מדוע אימו הקפידה כל כך על כיסוי ראשו, עד שפעם אחת נפל הכיסוי מראשו, הרים את עיניו וראה אשכול תמרים בדקל וחשק בהם. ולמרות שהדקל לא היה שלו, לא הצליח להתגבר על יצרו, וטיפס בידיו עד ראש הדקל ונגס בתמרים בשיניו. לאחר שהרגיש את חוזק יצרו לגנוב, הבין מדוע אימו הקפידה כל כך שיכסה תמיד את ראשו (עי’ פנה”ל אמונה ומצוותיה כה, ו).
למעשה, חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, שהיו חכמים שנהגו בו. במשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא ללכת יותר מארבע אמות ללא כיפה. ומנהג חסידות שלא ללכת אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה (מ”א ב, ו; מ”ב יא).
כיוון שמנהג הכיפה הפך להיות הסימן המאפיין ביותר של יהודים, כתב מהר”י ברונא (שו”ת לד), שכל שנוהג כגויים והולך בלא כיפה או כובע, עובר על איסור ‘חוקות הגויים’ ומפר מנהגי ‘דת יהודית’. וכן כתב הט”ז (או”ח ח, ג). אמנם לדעת רוב הפוסקים, כיוון שאין זה חוק מובהק של גויים, אלא נהגו כן מטעמי נוחות, וגם אין בזה מנהג פריצות, אין בכך איסור תורה (מהרי”ק פח; ראו פנה”ל אמונה ומצוותיה כח, ה). ומסתבר שגם המחמירים יסכימו לכך כיום, כאשר המגלים את ראשם אינם מתכוונים לחקות בכך את הגויים. אמנם כיוון שהכיפה הפכה להיות סמל לזהות הדתית היהודית, ההולך בכיפה ומראה בכך את נאמנותו לתורה ולמצוות – מקיים בכך מצווה מהתורה של קידוש שם שמיים.[1]
מתחילה כיסוי הראש לגברים היה מנהג חסידות שביטא יראת שמיים שנהגו בו יחידים, כפי שלמדנו מהגמרות בקידושין (לא, א), שבת (קנו, ב), שהובאו למעלה. וכן למדנו בברכות (ס, ב), שמתחילים לומר את ברכות השחר לפני שמכסים את הראש. וכן משמע בברכות (כב, ב), שאפשר לקרוא קריאת שמע במקווה בלא כיפה. ומשמע בפסחים (ז, ב), שאפשר לברך על הטבילה מיד בסיומה בלא כיפה. אמנם בהמשך היו שסברו שבעת אמירת שם ה’ וכניסה לבית הכנסת חייבים לכסות את הראש, כמבואר בהערה הבאה.
במשך הזמן התחזקו במנהג כיסוי הראש, עד שהותר לצאת בשבת לרשות הרבים בכיפה שאינה מהודקת לראש. ואף שגזרו חכמים ואסרו לצאת לרשות הרבים עם בגד שעלול ליפול, שמא אחר שיפול יטלטלנו ד’ אמות ברשות הרבים, בכיפה לא חששו, מפני שאף אם תיפול, אין חשש שישאנה בידו ד’ אמות ברשות הרבים, שהרי אין הולכים ד’ אמות בלא כיסוי ראש (שו”ע או”ח שא, מא; מ”ב קנג). אמנם יתכן שלא חששו לרוח חזקה, ואף לפי המנהג שהתקבל, כאשר הרוח חזקה אין איסור ללכת בלא כיפה (ראו להלן הלכה ג).
למעשה, ישנן שלוש דעות לגבי הליכה ד’ אמות בגילוי הראש: א) אסור ללכת ד’ אמות בגילוי הראש. ואף שהראשונים לא כתבו שיש בכך איסור, במהלך הדורות המנהג התחזק עד שנעשה כמנהג מחייב (מהריט”ץ החדשות סי’ ר; מטה יהודה ב, ז, ועוד). וכך ביארו את השו”ע (או”ח ב, ו): “אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד’ אמות בגילוי הראש”. ב) מנהג חסידות שהכל נוהגים בו, שלא ללכת ד’ אמות בגילוי הראש, וכך דעת שו”ע, שכן רק לעניין אמירת שמות קדושים וכניסה לבית הכנסת כתב השו”ע שיש איסור, כמבואר בהלכה הבאה (עולת תמיד ב, ה, ברכי יוסף שם ב, מחצית השקל, יד אפרים. וכן עולה מרמ”א רפב, ג, שאסור לעלות לתורה בלא כיסוי ראש, ועי’ דרכי משה ב, ב; ח, ד). ג) יש אומרים שכל מה שאמרו שהוא מנהג חסידות הוא דווקא באקראי, אך הליכה בקביעות בגילוי הראש אסורה (צמח צדק סט ומצות ראיה ח, ב ע”פ תוספות נדרים ל, ב ‘אנשים’).
יסוד חדש כתב בשו”ת מהר”י ברונא לד, לפיו אסור ללכת ד’ אמות בגילוי הראש משום ‘חוקות הגויים’ ו’דת יהודית’. וכ”כ הט”ז (ח, ג), שהאיסור משום ‘חוקות הגויים’, והוסיף שאסור אף לשבת בגילוי הראש. וכ”כ שועה”ר (או”ח מהדו”ת ב, ו). דברי הט”ז הובאו בבית מאיר, מגן גיבורים, בני חיי, מ”ב (ב, יא). אולם למעשה, כיוון שיסוד מנהג הגויים להוריד את כובעם בכניסתם לבית, אינו נובע מפולחן דתי או מנהג פריצות אלא מטעמי נוחות, על פי גדרי ההלכה אין בזה איסור חוקות הגויים (מהרי”ק פח; ר”ן ע”ז יא, א; רמ”א יו”ד קעח, א; מטה אפרים הל ברכות ז; מקור חיים בכרך ב, י; בכור שור שבת קיח, ב; מצות ראיה ח, ב; יבי”א ח”ו או”ח טו. וכ”כ אג”מ או”ח ד, ב; יו”ד ד, יא, והוסיף שגם הט”ז יסכים לזה בימינו, וכך מסתבר וכפי שביארתי למעלה). אמנם כיוון שמנהג כיסוי הראש הפך לסימן יהודי מובהק ולאות נאמנות לתורה ומצוות, מוסכם על הפוסקים שגם לדעת המקילים מעיקר הדין, יש להחשיבו כיום כמנהג מחייב של ‘דת יהודית’ (נצר מטעי ג; יריעות שלמה אולמן יז; אג”מ או”ח א, א; וכעין זה ביבי”א ט, או”ח א. ובמים חיים משאש א, כג, כתב שראוי להקפיד על כך).
