כל הדברים המקודשים הם כתבי קודש שיש בהם שמות קדושים. אמנם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה קדושה גם במקדש וקודשיו שאין בהם שמות, אולם מאז שבית המקדש נחרב, כל הדברים המקודשים הם כתבי הקודש, כספרי תורה, תפילין ומזוזות, שבהם שמות קדושים. גם בחפצים שנועדו לשמור עליהם או להוסיף להם נוי יש קדושה, ואחר שהתבלו צריך לגונזם, והם נקראים ‘תשמישי קדושה’. אולם אין קדושה בחפצים שבעזרתם מקיימים מצוות שאין בהן כתב, כדוגמת ציצית, שופר וסוכה, והם נקראים ‘תשמישי מצווה’ (להלן יד, ח).
כדי להבין את משמעות הקדושה שבכתבי הקודש, צריך להקדים ולבאר שאת הקב”ה בכבודו ובעצמו אין יכולת לשום נברא להכיר. כל מה שאנו מסוגלים להכיר הוא את גילויו בעולם, כפי שהתגלה לעם ישראל ולנביאיו, ובראשם משה רבנו. תמצית הגילוי האלוהי מתבטאת בשמותיו הקדושים של הקב”ה, שעל ידם בחר ה’ להתגלות לעולם, כאשר כל שם מבטא גילוי מיוחד של ה’, ומעל כל השמות ישנו השם המפורש, שמבטא את כלל הגילוי האלוהי (כמבואר בהלכה הבאה).
גם התורה כולה נחשבת כשמו של הקב”ה, משום שהתורה, על כל הדרכותיה ומצוותיה, היא התפרטות של הגילוי האלוהי לעולם. כפי שכתב הרמב”ן (בהקדמתו לספר בראשית): “עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא”. וכן אמרו בזוהר (ח”ב קכד, א, בתרגום): “התורה כולה היא שמו של הקב”ה, ומי שעוסק בה כאילו עוסק בשם הקדוש, משום שהתורה כולה היא שם קדוש אחד, שם עליון, שם שכולל את כל השמות, ומי שגורע אות אחת ממנה – כאילו פגם בשם הקדוש”. עוד אמרו (שם צ, ב): “מי שזכה בתורה – זכה בשמו הקדוש”. וכן למדו חכמים (ברכות כא, א), שמצווה לברך לפני לימוד תורה ממה שנאמר (דברים לב, ג): “כִּי שֵׁם ה’ אֶקְרָא – הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹוהֵינוּ”. כלומר, לקראת הקריאה בשם ה’, שהיא לימוד התורה, צריך לבטא את גדולת ה’ על ידי ברכה. וכן אמרו חכמים (אבות ג, ו), שכאשר ישראל עוסקים בתורה, השכינה שורה ביניהם, ואפילו אדם אחד שלומד תורה לבדו, זוכה למידה מסוימת של השראת שכינה, שנאמר (שמות כ, כ): “בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי – אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ”. הרי שלימוד התורה נחשב כהזכרת שמו של הקב”ה, שכן עניינם של שמות הקב”ה, כמו גם עניינה של התורה כולה, הוא לגלות את דבר ה’ וברכתו לעולם. לכן יש קדושה גם בכתבי קודש שאין בהם שמות קדושים, אמנם אין קדושתם כמדרגת קדושת כתבים שיש בהם שמות קדושים (להלן הלכה טו, 18).
שמות הקודש הם תמצית הביטוי של רוח החיים האלוהית שעל ידה ה’ מחיה את כל הברואים, והתורה היא הביטוי המלא של רוח החיים האלוהית שמחיה את העולם. וכפי שאמרו חכמים: “כשברא הקב”ה את העולם – הסתכל בה, בתורה, וברא את העולם” (זוהר ח”ב קסא, א; וכן בברא”ר א, א). לכן קיומו של העולם היה תלוי בכך שישראל יקבלו את התורה (שבת פח, א), והמשך קיומו תלוי בכך שישראל יעסקו בלימוד התורה (פסחים סח, ב; נפש החיים ד, יא).
