ספר תורה, תפילין ומזוזה צריכים להיכתב על ידי מעשה כתיבה ולא על ידי חקיקה, שנאמר: “וּכְתַבְתָּם” (דברים ו, ט; יא, כ), ודרשו חכמים (גיטין כ, א) על כיוצא בזה לעניין גט: “וְכָתַב (דברים כד, א) – ולא חקק”. לפיכך, אם נפלה טיפת דיו על קלף, וחקק בתוכה ובסביבותיה עד שנוצרה צורת אות – פסולה, שאין זו כתיבה אלא חקיקה, וזהו ‘חק תוכות’ (שו”ע או”ח לב, יז). וכן אם נפלה טיפת דיו על אות, עד שאין צורתה ניכרת, אסור לתקן את האות על ידי מחיקת הדיו המיותר, אלא ימחק את הטיפה ואז ישלים את החלק החסר באות. כיוצא בזה, אם כתב בטעות ‘ו’ במקום ‘י’, אין אפשרות להכשיר את ה’י’ על ידי קיצור רגלה הארוכה של ה’ו’, אלא יש למחוק את כל ה’ו’ ולכתוב מחדש ‘י’ (שו”ע שם). וכן אם כתב בטעות ‘ד’ במקום ‘ר’, אסור להכשיר את ה’ר’ על ידי מחיקת החלק המיותר, אלא צריך למחוק את כולה ולכותבה מחדש. נגעה רגל ה’ק’ או ה’ה’ בגג האות – ימחק את הרגל ויכתבנה מחדש. זה הכלל: כל החלק שנכתב בפסול – טעון מחיקה וכתיבה מחדש. ובאות שאין בה שני חלקים, כל האות נחשבת ככתובה בפסול (שו”ע לב, יז-יח; ט”ז יז; מ”ב עה).
אבל אם הפסול הוא מחמת ששתי אותיות נדבקו זו לזו, אם למרות הנגיעה ביניהן צורת האות ניכרת עליהן, אפשר להכשיר אותן על ידי מחיקת מקום המגע. ואין זה נקרא ‘חק תוכות’, כי רק כאשר המחיקה יוצרת את צורת האות, היא פסולה מחמת ‘חק תוכות’, ואילו כאן צורת האותיות היתה ניכרת גם בלא המחיקה (שו”ע שם יח; מ”ב פ). גם כאשר אותיות שם ה’ נדבקו, מותר להפרידן, ואין בכך איסור מחיקת השם הואיל והוא מתקנו בכך (שו”ע שם כו; יו”ד רעו, יא. אולם אם נדבקו לאחר הכתיבה אין להפרידן, מ”ב לב, קכו).
