ספר התורה כתוב פרשיות פרשיות, שביניהן יש רווח כשיעור תשע אותיות. אין הכוונה לפרשות השבוע, אלא לפרשיות קטנות בהרבה, כאשר ישנן פרשיות שמכילות פסוק אחד בלבד ויש שמכילות פסוקים רבים.
ישנן פרשיות פתוחות וישנן סתומות. הגדרת הפרשיה כפתוחה או סתומה נקבעת לפי הרווח שלפני תחילתה: פרשיה שנכתבת אחר רווח פתוח נקראת ‘פתוחה’, ופרשיה שנכתבת אחר רווח סתום נקראת ‘סתומה’. הרווח של ‘פתוחה’ מבטא הפסקה גדולה יותר מאשר רווח של ‘סתומה’ (עי’ שו”ת מהרש”ל לז). בחומשים מסומנת פרשיה פתוחה באות ‘פ’ שלפניה, וסתומה באות ‘ס’ שלפניה. אמרו חכמים: “וכי מה היו הפסקות משמשות? ליתן ריווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין” (ספרא, דבורא דנדבה א, ט; ה, א).
נחלקו הרמב”ם והרא”ש לגבי כמה צורות של רווח, אם הן נחשבות פרשיה פתוחה או סתומה, אולם ישנה צורה שמוסכמת על הכל, ובצורה זו נוהגים לכתוב את ספרי התורה, כדי שיהיו כשרים לפי שתי השיטות (שו”ע יו”ד רעה, א-ב). הצורה המוסכמת: פרשיה פתוחה מתחילה בתחילת השורה, וסתומה באמצע השורה.
כלומר, כדי לעשות פרשיה פתוחה, מסיימים את הקודמת לה באמצע השורה, משאירים רווח בשיעור תשע אותיות או יותר, ומתחילים את הפרשיה הפתוחה בתחילת השורה הבאה. כך:
כדי לעשות פרשיה סתומה, מסיימים את הפרשיה הקודמת בתחילת השורה או באמצעה, משאירים רווח כשיעור תשע אותיות או יותר, ומתחילים את הפרשיה הסתומה עוד באותה שורה. כך שהרווח שבין הפרשיות סתום משני עבריו. כך:
לפי מה שלמדנו (בהלכה יב), שהקלף הלבן רומז לעולם העליון והנסתר שממנו נובעים הרעיונות שמתגלים אלינו באותיות התורה, מובן שלפני כל פרשיה ופרשיה יש הארה והשראה גדולה יותר, שבאה לידי ביטוי ברווח שלפניה. ויש שני סוגים של הארה, לפרשיה פתוחה ולפרשיה סתומה, ומתוך אותה הארה מתגלה אלינו הפרשיה הבאה.
טעה ועשה הפסק של פרשיה שלא במקום המיועד לכך, או שלא עשה הפסק במקום שיש פרשיה, או שעשה הפסק של פרשיה פתוחה במקום סתומה או סתומה במקום פתוחה – פסול. על מנת שהסופר יצליח לעשות את כל הפרשיות לפי צורה זו המוסכמת על שתי הדעות, ישנו סדר כתיבה (‘תיקון סופרים’) שמראה אילו מילים ייכתבו בכל שורה בספר התורה, באופן שכל הפרשיות ייכתבו לפי שתי השיטות. אולם סופר שלא הצליח לסדר את כתיבתו כך שהפרשיות יהיו לפי שתי השיטות, ינהג כפי שיטת הרמב”ם, שכמותה נפסק להלכה (שו”ע או”ח לב, לו; רמ”א יו”ד רעה, ב. ראו לעיל ד, ח, כיצד נוהגים בתפילין).[11]
נמצא שכאשר הפרשיה הקודמת הסתיימה בסוף שורה, וצריך לעשות את הפרשיה הבאה סתומה, לרמב”ם צריך להתחיל את הפרשיה הבאה באמצע השורה (וכן עושים בתפילין, שצריך שהפרשיה הרביעית תהיה סתומה), אולם לרא”ש אם יעשו כך תהיה זו פרשיה פתוחה (הואיל והרווח פתוח מתחילת השורה), אלא צריך לעשות רווח של שורה שלמה ולהתחיל בתחילת השורה השלישית. ואם הפרשיה הקודמת הסתיימה בסוף שורה, וצריך לעשות את הפרשיה הבאה פתוחה, לרמב”ם צריך לעשות הפסקה של שורה ולהתחיל את הפרשיה בתחילת השורה, אולם לרא”ש אם יעשו כך תהיה זו פרשיה סתומה, וכדי לעשותה פתוחה יש להניח רווח של תשע אותיות בתחילת השורה.
אם הפרשיה הקודמת הסתיימה באמצע השורה וצריך להתחיל פרשיה סתומה, אבל אין שם מקום לרווח תשע אותיות ועוד מילה לתחילת הפרשיה הסתומה, לרמב”ם יעשה בתחילת השורה הבאה רווח תשע אותיות ויתחיל את הפרשיה הסתומה, ולרא”ש יעשה רווח של שורה שלמה, ויתחיל את הפרשיה הבאה בתחילת השורה השלישית. לרא”ש הרווח שבפרשיה הסתומה צריך להיות לפחות כשלוש אותיות, ולרמב”ם תשע אותיות, וכן הלכה (שו”ע יו”ד רעה, ב).
