העולה צריך לקרוא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה, שהרי מתחילה העולה היה קורא בקול רם עבור כולם, ולכן אף שעכשיו נוהגים ש’בעל הקורא’ הוא הקורא עבור כולם, לכל הפחות צריך שהעולה יקרא עמו בלחש. אך יקפיד שקולו לא יישמע לעומדים לצידו או ל’בעל הקורא’, כדי שלא יפריע להם.
יש אומרים, שאין להעלות לתורה מי שאינו יודע לקרוא, או עיוור שאינו מסוגל לקרוא, מפני שהמצווה היא שהעולה יקרא בלחש בתורה, ועל זה הוא מברך. אך אם הוא יודע קצת לקרוא, ויחד עם הקורא הוא מסוגל לעקוב אחר הקריאה ולאומרה בלחש, אפשר להעלותו (שו”ע קלט, ב).
ויש אומרים, שאפשר להעלות לתורה גם מי שאינו יודע לקרוא או עיוור, כי בדיעבד בזה שישמע את קריאת החזן, יצא ידי חובה, שדין השומע כדין המוציא את המילים מפיו, ועל זה הוא מברך את ברכות התורה (רמ”א). וכן המנהג הרווח ברוב קהילות ישראל, ורק קהילה שידוע שנהגו בה שלא להעלות מי שאינו מסוגל לקרוא, תוכל להמשיך במנהגה[13]
כתב הרא”ש (כלל ג, יב), שאין להעלות לתורה מי שאינו יכול לקרוא, משום שהעולה חייב לקרוא בעצמו, ואם לא – ברכותיו לבטלה. וכתב מהר”ם מרוטנבורג (קמט), שהוא חייב לעשות זאת בקריאה מהכתב, כי אם יחזור בעל פה אחר בעל הקורא, יעבור על האיסור לומר בעל פה דברים שבכתב. וכ”כ שו”ע (קמא, ב-ג), כנה”ג (הגהות ב”י קמא), שאילת יעב”ץ (א, עה), ועוד. אולם רבים סוברים שמותר להעלות מי שאינו יודע לקרוא או עיוור, מפני שבדיעבד יכול העולה לצאת במה שהוא שומע מהקורא (ט”ז קמא, ג; מ”ב יב-יג). וכ”כ אגודה (ב”ק פ”ח קד), נימוק”י (מגילה כד, א) בשם אשכול, מהרי”ל (קה”ת ג). וכן פסק רמ”א (קלט, ג), מ”א ד, חיי אדם (לא, לז), נהר מצרים (קה”ת יג), מים חיים (משאש. או”ח ב, רנז), עשה לך רב (ו, כ), ולכך נטה בשאל האי”ש (או”ח ב). ויש אומרים שנכון כשאפשר שיקרא על פה אחר בעל הקורא. ואין לחשוש מכך שיאמר דברים שבכתב על פה, כי רק כאשר הוא מוציא בכך את הציבור ידי חובתו יש בכך איסור (בנימין זאב רמה, ומשאת בנימין סב. עי’ לעיל ח, ז). בנוסף, הזהירות לא לומר בעל פה דברים שבכתב, היא למצווה מן המובחר, אבל לצורך גדול מותר (ערוה”ש קלט, ח), או שהתירו משום עת לעשות לה’ (מקו”ח לחו”י קלט, ב-ג).
