משום כבוד התורה, מגביהים את ספר התורה כדי שכל הציבור יראה את המקום שבו קוראים, “שמצווה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע מעט ולומר (דברים ד, מד): וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (מס’ סופרים יד, ח). למנהג יוצאי ספרד ומקצת מיוצאי אשכנז מגביהים את הספר לפני הקריאה (שו”ע קלד, ב, האר”י), ולמנהג רוב יוצאי אשכנז מגביהים לאחר הקריאה (רמ”א שם). צריך שהספר יהיה פתוח בעת ההגבהה על מקום הקריאה, ואם היה פתוח במקום אחר – אין צורך לחזור להגביהו.
המגביה צריך להקפיד שכל המתפללים יוכלו לראות את אותיות התורה. לשם כך טוב שיעשה סיבוב שלם במתינות, וכך הכל יראו את האותיות. בספר תורה העשוי כמנהג יוצאי אשכנז, המגביה פותח את הספר כדי שיראו ממנו שלוש עמודות (מ”ב קלד, ח). יוצאי ספרד נוהגים שבזמן הגבהת הספר אחד המתפללים מצביע על מקום הקריאה. יוצאי תימן נהגו שלא להגביה את ספר התורה מחשש שיפול, אלא כאשר הספר מונח על הבימה, המגביה אוחז על ידי מטפחת ביריעה עצמה ומרים אותה מצד לצד באופן שייראו ג’ עמודות (מהרי”ץ, עץ חיים סג, א).
כאמור, מצווה על כל האנשים והנשים שרואים את הכתב לכרוע מעט (מס’ סופרים יד, ח; שו”ע קלד, ב). רבים מיוצאי אשכנז לא נהגו לכרוע, ויש שלימדו על כך זכות, אבל לכתחילה ראוי לכרוע בעת שרואים את הכתב (הר צבי או”ח א, סד). בדורות האחרונים התפשט מנהג שמבטא חיבה לתורה, לפיו מצביעים בעת ההגבהה על ספר התורה באצבע או בציצית, ולאחר מכן מנשקים אותה.
אמרו חכמים (מגילה לב, א) שהגולל, והכוונה למגביה, נוטל שכר כנגד כל מי שעלה לתורה, כי הוא עוסק בכבוד התורה. לכן ראוי לכבד בהגבהה את אחד מנכבדי הקהל, ובלבד שיהיה לו כוח להגביה את הספר בלא חשש שיִפול מידיו. ויתכן שמסיבה זו נהגו רבים לכבד בהגבהה צעירים, שאין חשש שייכשלו בהגבהת הספר (שו”ע קמז, א; מ”ב ז; יט).
לאחר שהגולל סיים לגלול את הספר ולסוגרו, רשאי המפטיר להתחיל בברכת ההפטרה, ואינו צריך להמתין עד שהגולל יכרוך אותו ויכסהו במעיל (שערי אפרים י, יח; פמ”ג קמז, י). ויש נוהגים להמתין עד שיסיים לכסותו במעיל (עי’ מ”ב קמז, כב).
