ג – חכמי הסנהדרין וגדולי ישראל

[5]. דברי הרמב"ם (סנהדרין ב, א) המצוטטים למעלה מוסכמים, וכ"כ מפרשיו: רדב"ז, כסף משנה ומרכבת המשנה. וכ"כ החינוך (מצווה תצא), רבנו בחיי (דברים יח, ט), רשב"ץ (זוהר הרקיע פר' שופטים), ר' יוסף שאול נתנזון (דברי שאול ג, מועדים סוכות עמ' קלו), הרב עוזיאל (מכמני עוזיאל עמ' שעג), הרב חיים דוד הלוי (דבר המשפט, עמ' 52). ←

ביאר רבי דוד פארדו (ספרי דבי רב, בהעלותך צב), שלמדו זאת מכך שנאמר על מינוי שבעים הזקנים (דברים א, יג): "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם, וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". חֲכָמִים הכוונה בכל החכמות, שכן חכמים בתורה הוא התנאי הראשון, ו"הוי בכלל אֲנָשִׁים, דאי אפשר להיות צדיקים אלא אם כן הם חכמים, אלא ודאי חכמים בשאר חכמות קאמר קרא". וכ"כ אברבנאל שם.

וכ"כ מרן הרב קוק (אגרות הראי"ה ח"ב תב; אוצרות הראי"ה ב, עמ' 239), שלא נוכל להקים את הסנהדרין בימינו "כי אם על ידי ייסוד בתי מדרש גדולים ונעלים, שלבד מדת גדולתם בתורה, שהוא העיקר והיסוד, ודאי נלמד מהחכמים ומתוקנים שבכל אומה ולשון", ראו שם שהרחיב בכך. וכ"כ באורות התורה (ט, ג), שכל תלמיד חכם גדול, ראוי שיקבע לו "זמנים גם לרכישת החכמות והידיעות המועילות לאדם בעולם, המרחיבות את חוג דעתו ונותנות לו אומץ לצרכי החיים, ויהיה מקובל על הבריות ומוצא חן בעיני אלוהים ואדם". וכ"כ באדר היקר (דרישת ה', עמ' קכט): "על כן, עם הגברת עוז התורה, הרחבת החכמה העולמית לפי האפשרי מוכרחת היא. אם אי אפשר לו לכל בן תורה להיות חכם רשמי (בעל תואר) בכל מקצועות המדעים, אבל אפשר לו להיות איש יודע את המצב הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ולהיטיבו". עוד הוסיף (מאמרי הראי"ה עמ' 438), שעל ידי שתלמידי חכמים ילמדו מדעים, הם ירוממו אותם באופן שיתחברו עם התורה, ואזי גם לומדי המדעים יתעלו על ידי לימודם באמונה.

לכאורה נראה מדברי חכמים שכל חברי הסנהדרין צריכים להיות בקיאים בשבעים לשון, והוא דבר שקשה להניח שהיה. אכן, כתבו בתוס' (מנחות סה, א, 'ויודעים'), שדי בכך שבכל שפה יהיה אחד שיודע לדבר ושניים לשמוע. ובכסף משנה (סנהדרין ב, ו), ביאר שהרמב"ם כתב "שיֵדעו ברוב הלשונות", כי קשה להניח שיהיה אדם שיודע שבעים לשון.

[6]. אין לפקפק שכך דעת הגר"א, שכן הרב ברוך משקלוב כתב בהקדמתו לתרגום היסודות של אוקלידס לעברית, שהדפיס בשנת תק"מ: "בחודש טבת תקל"ח, שמעתי מפי קדוש, כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה; כי התורה והחכמה נצמדים יחד. וצִוה לי להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדושה מחכמות, וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמנו ישראל". ספרו יצא בהיות הגר"א כבן שישים, שמונה עשרה שנה לפני פטירתו (תקנ"ח), ולא יתכן שהיו מפרסמים בשם הגר"א דבר שלא אמר, בלא שהוא או אחד מתלמידיו יכחיש זאת. בנוסף, דבריו צוטטו על ידי רבים, ומהם: רבי אליהו לנדא, מצאצאי הגר"א (בהקדמה לספרו 'מנחת אליהו'), מרן הרב קוק (עקבי הצאן מאמר דרישת ה'; הסכמות הראי"ה ריט), קול התור (ה, ב, יב), הרב מנחם מנדל כשר (בספרו 'התקופה הגדולה' ח"ב עמ' 635). הרב קוק ביאר את הקשר בין חסרון ידיעת החכמות לחסרון בתפיסת האמונה (שמונה קבצים ב, קכו): "כשההשכלה האלוהית היא קטנה, אז הציור שמציירים את האלוהות הוא גם כן קטן… על ידי דעת העולם והחיים, על ידי עושר ההרגשה בכל ההוויה, שצריך על זה באמת לעסוק בכל החכמות שבעולם, ובכל תורות החיים, ובכל דרכי התרבויות השונות ותוכני המוסר והדת של כל אומה ולשון… ואז, לפי גדלו הנשמתי, תזרח עליו האורה האלוהית…".