בחומש במדבר, שנקרא גם חומש הפקודים, מסופר שלקראת כיבוש הארץ ציווה ה' את משה רבנו לפקוד את כל יוצאי הצבא לשבטי ישראל (במדבר א, ב-ג), אך את בני שבט לוי ציווה שלא לפקוד עמהם, שנאמר (שם מט): "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וכך עשה, שנאמר (שם מה-מז): "וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל… שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (וכן שם ב, לג). וכן לאחר ארבעים שנה, במפקד השני של יוצאי הצבא לקראת כיבוש הארץ, שבט לוי לא נפקד, "כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם כו, סב).
אמרו חכמים (במדב"ר א, יא-יב), שכאשר שמע משה רבנו את ההוראה שלא לפקוד את הלוויים עם שאר חיילי ישראל, התיירא: "שמא יש פסול בשבטי, שאין הקב"ה חפץ שאֶמננו!". אמר לו הקב"ה: "לא אמרתי לך כן אלא להוציאם מן הגזירה, שלא ימותו עמהם". שכן כאשר חיילי ישראל שמעו את דיבת המרגלים על הארץ ופחדו, וביקשו לשוב למצרים במקום לכבוש את הארץ, נגזר עליהם שימותו במדבר. אך בני שבט לוי שלא נמנו עמהם, לא היו שותפים בחטא הבגידה בארץ, ולא נגזר עליהם שימותו במדבר. וזאת מפני ששבט לוי הוא 'לגיון של מלך', "שאין שבחו של מלך שיִמָנה לגיונו עם הלגיונות" (במדב"ר א, יב). תפקידו של 'לגיון המלך' להגן על המלך ומלכותו מפני אויבים מבפנים, וכאשר הצבא נכשל במערכה מול אויב מבחוץ, הלגיון הנאמן והמובחר נכנס במסירות נפש למערכה, כדי להציל את המלך והעם. זהו שאמרו חכמים (שם), שאמר הקב"ה: "מי שהוא מקרב אותי – אני מקרבו; הם (הלוויים) קרבו עצמן לי, שנאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: מִי לַה' – אֵלָי, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. הן קרבו אותי – ואני מקרבן: וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם… ואני מאמין (נותן אמון) קדושתי ותשמיש ביתי – עליהם".
כיוצא בזה אמרו חכמים, שאחר שהקריבו נשיאי ישראל את קורבנות חנוכת המזבח, חלשה דעתו של אהרן הכהן, לפי ששבטו לא היה מהשותפים בחנוכת המזבח. אמר לו הקב"ה: "אל תתירא, לגדוֹלה מזו אתה מתוקן". שכן "הקרבנות – כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות – לעולם אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ" (במדב"ר טו, ו; תנחומא בהעלותך ה). ביאר הרמב"ן (במדבר ח, ב) שהכוונה לנרות שתיקנו חכמים להדליק בעקבות נס החנוכה שנעשה לחשמונאים מזרע אהרן, שאותם מדליקים גם בימים שבית המקדש חרב. בכך המשיכו החשמונאים את משה רבנו, שֶׁבעת שהובילו את המרד ביוונים קראו "מִי לַה' אֵלָי". ועל כך בירך משה את שבט לוי (דברים לג, יא): "מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן" – שינצחו את אויבי ישראל. וכפי שאמרו חכמים (בברא"ר צט, ב), שכך היה בימי מלכות יוון, שנפלה "ביד בני חשמונאי שהם מִשֶּׁל לוי".
הרי ששבט לוי נשמר כ'לגיון של מלך' – שומרי משמרת הקודש. בימי שלום תפקידו לשמור על המקדש ועבודתו, ולקיים את מערכת החינוך וההוראה בישראל (כפי שנלמד בהלכה הבאה). ובעת מלחמה, תפקידו להעמיד את הצבא ולשמש 'כוח עתודה' של חיילים מובחרים במיוחד, כדי לשמור על עם הקודש וארץ הקודש, כמבואר בהמשך (הלכות ז-י).[2]
[2]. אמרו חכמים (שמו"ר ה, טז), שכשהיו בני ישראל במצרים, "שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך", ביאר רמב"ן (שמות ה, ד), שהיה "מנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי, שהיו חכמיהם וזקניהם". וכ"כ שם רבנו בחיי. אך כיוון שלא היו בשעבוד מצרים, לא התקיימה בהם ברכת "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ – כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א, יב), ולכן מספרם היה קטן יחסית לשאר השבטים (רמב"ן במדבר ג, יד; תשב"ץ הגדה של פסח, 'וירעו אותנו המצרים').