ב – שורשי גבורת שבט לוי להצלת ישראל

מסירותו של שבט לוי למען כלל ישראל באה לידי ביטוי גם בימים הקשים במצרים, כאשר פרעה הרשע ביקש לפגוע בישראל. "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא – וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא – וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹוהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, טו-יז). אמרו חכמים שמיילדות אלו משבט לוי היו, שִׁפְרָה היא יוכבד אם משה, ופוּעָה היא מרים אחותו (סוטה יא, ב; שמו"ר א, יג). כיוון שהמיילדות סירבו לגזירתו, "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד – הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת – תְּחַיּוּן" (שמות א, כב). למרות הגזירה, עמרם ויוכבד התחזקו בגבורה להמשיך את קיומו של עם ישראל, וכך נולד משה רבנו. שנאמר (שם ב, א): "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים". מעשה גבורתם של הורי משה שימש דוגמה לישראל, שהמשיכו לפרות ולרבות במסירות למרות הילדים הרבים שטובעו ביאור.

בהשגחה אלוהית, הצילה בת פרעה את משה וגידלה אותו בארמון המלך. כאשר גדל משה, יצא מהארמון וראה בסבלות אֶחָיו, ואף שידע שאם יקום למענם יסכן את עתידו כנסיך מצרים, לא יכול היה לעמוד מנגד, והיכה את הנוגשׂ המצרי שהתעלל בעבד העברי. כיוון שנודע שמרד בחוקי מצרים, ביקש פרעה להורגו ומשה ברח למִדְיָן. גם שם, כאשר ראה את הרועים מקפחים את בנות יתרו, לא יכול היה לעמוד מנגד, "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שם ב, יא-יט). בזכות גבורתו ומסירותו לאמת ולמוסר, נבחר משה רבנו, גדול שבט לוי, להיות שליח ה', ובגבורה ובמסירות עמד מול פרעה והוציא את ישראל ממצרים.

גם בעת שחטאו ישראל בחטא בעל פעור, כשזנו עם בנות מואב ומִדְיָן, אכלו מזבחי אלהיהן והשתחוו להם, חרה אף ה' בישראל על חטא ההתבוללות והאלילות, ומגפה החלה להתפשט בעם, וכבר עשרים וארבעה אלף אנשים מתו בה. כדי להציל את ישראל מהחטא ומהמגפה, קם פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, נטל רומח בידו, היכה את ראשי החוטאים – זמרי בן סלוא מראשי שבט שמעון וכזבי בת צור ממלכי מדיין, ועצר את הסחף אחר החוטאים. "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, א-ט). בעקבות זאת זכה לכהונה גדולה לו ולבניו, שנאמר (שם כה, יג): "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹוהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מתוך כך למדנו, שלעיתים דווקא גילוי קנאות כנגד בוגדים, מביא שלום וברכה, ולכן דווקא בני שבט לוי, שניחנו בתכונת הקנאות לקודש, נבחרו להיות אנשי קודש ומשכיני שלום. בדרכו של פינחס הכהן הלכו גם צאצאיו, כהני בית חשמונאי, שכאשר גזרה מלכות יוון הרשעה גזרות על מנת להעביר את ישראל על דתם, בעוז רוח הניפו את נס המרד ובגבורה רבה נלחמו ביוונים ובמתייוונים, עד שניצחום וכוננו את מלכות ישראל למשך יותר ממאתים שנה (פנה"ל זמנים יא, ג).^[1]