ג – הגיורים המורכבים

א – ערב רב

בשעה שיצאו ישראל ממצרים הצטרפו אליהם גרים רבים, שנאמר (שמות יב, לז-לח): "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם". גרים אלו ביקשו להתגייר לאחר שראו את כוחו הגדול של ה', ששלח את משה להוציא את עמו ישראל ממצרים. ואף ה' הדריך את משה רבנו לקבלם. "אמר האלוהים: כל מי שאוהב את בָּנַי, יבוא וישמח עם בָּנַי. הכשרים שבמצרים באו ועשו פסח עם ישראל ועלו עמהם, שנאמר: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמו"ר יח, י). זהו שנאמר לישראל במצרים (שמות יב, מח-מט): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה', הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ, וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (רמב"ן במדבר ט, יד). בהצטרפות הגרים במצרים התגשמה אחת המטרות של גלות מצרים, והתקיימה ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם אבינו: "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל", בכלל הרכוש הגדול גם הגרים (בראשית טו, יד; פנים יפות שם טו, יג; שפת אמת בא תרמג).

כפי הנראה, היו מצרִים שכבר מעת שהחל משה את שליחותו ביקשו להצטרף לישראל, והיה ברור שהם צדיקים וראוי לגיירם. ככל שגברו המכות, כבודו של משה שליח ה' הלך וגדל בעיני המצרים, שנאמר (שמות יא, ג): "גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם", ובעקבות זאת התרבו מאוד המבקשים להתגייר. וה' אמר למשה (שמות ז, ד): "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", משמע בלא גרים רבים, אך משה רבנו אמר: "טוב שידבקו גרים בשכינה" וקיבלם (רש"י שמות לב, ז). והם שהחטיאו את ישראל בחטא העגל סמוך להר סיני. אז אמר ה' למשה (שמות לב, ז): "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אמרו חכמים (שמו"ר מב, ו): "אמר משה: ריבון העולם מניין הם עמי?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: עמך הם, שעד שהיו במצרים אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי: לעולם מקבלים השבים. ואני הייתי יודע מה הם עתידים לעשות, אמרתי לך: לאו, ועשיתי רצונך, והם הם שעשו את העגל, שהיו עובדי עבודה זרה והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטוא".

ביארו בזוהר (ח"ב קצא, א), שבין ה'ערב רב' היו גם מכשפים וחרטומים מצריים, שלאחר שראו שגבורת ה' מעל לכל כשפיהם, נכנעו לה' וביקשו להצטרף לישראל. והזהיר ה' את משה שלא לקבלם. אמר משה לה': "ריבון העולמים, כיוון שראו את גבורותיך הם רוצים להתגייר, יראו גבורותיך בכל יום וידעו שאין אלוהים מבלעדיך". כיוון שלאחר תשובת משה לא הורה ה' למשה שלא לקבלם, משה רבנו, עבד ה' נאמן ביתו, קיבל אותם. וכאשר בושש משה לרדת מההר לאחר מתן תורה, גרי 'ערב רב' אלו איבדו את האמונה שיחזור, והם שביקשו לעשות פסל שדרכו יוכלו להתקשר לה' ולמורשתו של משה, והם שגרמו בכשפיהם שהזהב שהתיך אהרן נעשה לעגל, והם שאמרו לישראל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד ורש"י; ויק"ר כז, ח). גם לאחר מכן ה'ערב רב' המשיכו להחטיא את ישראל, שנאמר (במדבר יא, ד): "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר", האספסוף הם אנשים מה'ערב רב' (במד"ר טו, כד; רש"י, רמב"ם איסו"ב יג, יח).^[1]

ב – הטוב והסיבוכים שב'ערב רב'

מגמת יציאת מצרים היתה להוציא לחירות את ישראל ואת כל הגרים המצטרפים אליהם, ולגאול בכך את כל הניצוצות הקדושים שהיו כלואים בכלא החומרנות ומשועבדים לרֶשע. שכל ניצוץ נוסף שיצא עמם לחירות הוסיף אור גדול, ומנגד, אם היה נשאר כלוא במצרים, היה ממשיך לתת כוחו למלכות הרשע.

ביאר האר"י, ששורש נשמתם של ה'ערב רב' בישראל, אלא שֶׁבְּעֵת יציאת מצרים רבים מהם עוד לא הגיעו לשלב הראוי לכתחילה לגיורם ולתיקונם. לכן מתחילה לא רצה ה' שמשה יגיירם (שער הפסוקים עמ' קז). אולם כשמשה רבנו ביקש לגיירם, לא מחה בו ה', כי אף שהדבר כרוך בסיבוכים וייסורים, התיקון שיצמח מכך גדול, שעל ידי כך לא יאבדו הניצוצות הקדושים הללו מישראל, ויתגדל ויתקדש שם ה' ותרבה הברכה בעולם.

כדי להבין את הסיבוכים שהתעצמו בעקבות קבלת ה'ערב רב', צריך לבאר שתהליך תיקון העולם כרוך בבירורים רבים שנעשים בשלבים. בכל שלב מתעוררים ניסיונות חדשים, וממעמקי הנפש ותהומותיה עולים רצונות ורעיונות טובים יחד עם סיגים רעים, וככל שישראל דבקים יותר בתורה, כך זוכים יותר להעמיק בגילוי הטוב ולהתגבר על הניסיונות, והסיגים הרעים נפרדים מהם, והם זוכים להזדכך ולהתעלות. וכשלא זוכים, הסיגים הרעים מתגברים, וכפי מידת התגברותם – רבים מישראל מתפתים, חוטאים ונופלים. ומתוך הצרות והייסורים שנגרמים מכך, הטוב מתגלה והסיגים הרעים נפרדים, וישראל ממשיכים לצמוח לשלב הבא. בצירוף ה'ערב רב' זכו ישראל להעלות עוד ניצוצות גדולים, אולם לשם כך הוצרכו להתמודד עם סיגים קשים יותר. כך היה במתן תורה: מצד אחד, בזכות ה'ערב רב' התגלתה התורה במדרגה גבוהה יותר, ויתרו, הגדול שב'ערב רב' – אף הוסיף פרשייה בתורה. מנגד, בהשפעת ה'ערב רב' גם חטאו ועברו משברים גדולים יותר.^[2]

ג – סיגי ה'ערב רב' בתולדות ישראל

במשך הדורות, כאשר חכמים ראו יהודים שנהגו באכזריות וברשעות ולא ריחמו על זולתם, הסיקו שכנראה גבר בהם הצד הרע שב'ערב רב' שעדיין לא תוקן. וכפי שמסופר על שבתאי בר מרינוס, שהגיע ליישוב יהודי בבבל, ולא הסכימו בני המקום לשתפו בעסקיהם ובעבודתם, וגם לא הסכימו לתת לו לאכול. אמר: "אלה מ'ערב רב' יצאו". שכן כלל הוא: "כל המרחם על הבריות – בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות – בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב, ב).

אף שלהלכה כל מי שאמו יהודייה הוא יהודי, המליצו חכמים שלא להתחתן עם מי שאין בו את שלוש התכונות המאפיינות את ישראל: א) רחמנים, ב) ביישנים, היינו יראי שמיים שאינם עזי פנים, ג) גומלי חסדים (יבמות עט, א; שו"ע אה"ע ב, ב). כלומר, כיום ה'ערב רב' אינם אנשים מסוימים, אלא תכונות רעות וסיגים שמעורבים בנפשות ישראל. שכן לאחר שכבר עברו דורות רבים מאז שה'ערב רב' התגיירו והתערבו בישראל, מסתבר שכל יהודי הוא גם מצאצאי ה'ערב רב'. וכאשר רואים יהודים שהצדדים הרעים שבהם גוברים, יש להניח שגבר בהם הצד הרע שב'ערב רב' שעדיין לא תוקן או נפרד מישראל.

המקובלים הרחיבו לעסוק בסוגיית ה'ערב רב', וביארו שעיקר הרשעות של סיגי ה'ערב רב' מתבטאת ביהודים ששונאים את עמם, כופרים בסגולת ישראל ומצטרפים לאויבי ישראל (מאמרי הראי"ה עמ' 60). ואם לא יתעוררו לשוב בתשובה, ייפרדו מהאומה ויימחו מישראל על ידי מיתה או התבוללות. וכאשר כל הניצוצות הקדושים שב'ערב רב' יתוקנו ויגלו בישראל את הטוב שבהם, וכל נשמות ישראל שמפוזרות בגויים יתגיירו ויחזרו לצור מחצבתן, ומנגד, הסיגים של ה'ערב רב' יאבדו או ייפרדו מישראל, יוכלו ישראל לגלות את מלא אור תורתם, ולהביא ברכה לכל עמי העולם.^[3]

ד – משה רבנו ומדרגת הצדיקים הגדולים

כפי שלמדנו, למרות שמלכתחילה הזהיר ה' את משה רבנו שלא לגייר את כל ה'ערב רב', משה רבנו, עבד ה' הנאמן, החליט לגיירם. מפני שסבר שאין לדחות את מי שרוצה להתגייר, ואם ידחום עד לזמן שיהיו ראויים להתגייר לכתחילה, יש לחשוש שתאבד השעה וכשיגיע זמן תיקונם לא תהיה הזדמנות לגיירם, ויצטרכו ישראל לעבור גלויות וייסורים רבים כדי להחזירם. ולא מחה ה' בידו, כי באמת זה היה רצונו של ה', שמשה רבנו יתנדב מעצמו לגיירם, וימסור את נפשו עליהם כדי לגלות את הטוב שגנוז בהם.

במסירות נפשו של משה רבנו על כלל ישראל, ועל הקשורים לישראל ובכללם ה'ערב רב', גילה משה רבנו את רצונו של ה' ששום כוח חיים טוב לא יאבד. ולמרות כל הייסורים והסיבוכים שייגרמו מכך, בזכות צירופם לכלל ישראל, דבר ה' וברכתו יתגלו במדרגה גבוהה יותר. וכן בכל הדורות, תלמידי החכמים הגדולים, ממשיכי דרכו של משה רבנו, הרועים הנאמנים, אוהבי ישראל, החפצים בגילוי התורה בשלימות ובקידוש השם בעולם – מוסרים נפשם על קיבוץ כל הניצוצות הקדושים, ומקרבים גם את הרחוקים וגם את הגרים. אמנם התהליך מסובך, אולם דווקא על ידו מתגלים דברי התורה באופן העמוק והמבורר ביותר.

עוד אמר האר"י, שבסוף הדורות, ב'עקבתא דמשיחא', הגאולה תלויה בתיקון כל נשמות הגרים שבמדרגת 'ערב רב', שמצד אחד בפועל הן במדרגה נמוכה, ומצד שני שורשן גבוה מאוד, במדרגת עומק דעתו העליונה של משה רבנו. וכיוון שהן קשורות לשורש נשמתו של משה רבנו, לא נכנס משה רבנו לארץ אלא נותר בחוץ לארץ, עד שיחזרו כולם להצטרף לישראל.^[4]

ה – גבעונים

אמרו חכמים (ירושלמי שביעית ו, א), שלקראת כניסת ישראל לארץ, שלח יהושע בן נון הודעה לכנענים, שעל פי מצוות ה', ישראל עומדים לרשת את הארץ, ושלוש אפשרויות עומדות לפניהם:
א) הרוצים לעבור לארץ אחרת – יעברו. ב) הרוצים להישאר בשלום, יכולים להישאר במעמד של 'גר תושב', כלומר יתחייבו לקיים שבע מצוות בני נח, ויתחייבו להיות כפופים למלכות ישראל ולשאת בעבודות הכלל. ואם ירצו, אף יוכלו להתגייר. ג) הרוצים להילחם בישראל – ילחמו, אך ידעו שישראל ילחמו בהם עד חרמה. הגרגשי האמין לה' והלך לאפריקה וקיבל ארץ טובה, ושאר הכנענים נשארו במקומם והתכוונו ללחום בישראל.

לאחר שהחלו ישראל לכבוש את הארץ, הגיעו אליהם אנשים שטענו שבאו מארץ רחוקה כי שמעו על הניסים הגדולים שעשה ה' לישראל, וביקשו בשם עמם לכרות ברית עם ישראל. כדי שישראל יאמינו שבאו מארץ רחוקה, לבשו בגדים בלויים והצטיידו במאכלים ישנים. בלא לשאול את פי ה' באורים ובתומים, קיבלו נשיאי ישראל את דבריהם ואכלו מלחמם. "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם, וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם, וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה" (יהושע ט, טו). לאחר שלושה ימים התברר שהם כנענים מבני החיווי, ועריהם, שהחשובה שבהן היתה גבעון, בתחום נחלת בנימין.

תרעומת גדולה התעוררה בקרב ישראל על הגבעונים שרימו אותם, ועל הנשיאים שהתפתו לכרות עמהם ברית. אולם הנשיאים אמרו לישראל, אחר שנשבענו להם בה' לא נוכל לנגוע בהם, אבל נוכל לשעבדם. "וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד, וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים. וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם, וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹוהָי. וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ: כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם, וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ, כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה. וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן, וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם. וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (שם כב-כז). מאז, בכל מקום שבו היה המשכן, היו הגבעונים מספקים למשכן את צרכיו: בגלגל, בשילה, בנוב, בגבעון ובירושלים.

זמן קצר לאחר מכן, הברית שכרתו ישראל עם הגבעונים עמדה למבחן. מלכי האמורי הכנענים, שכעסו על הגבעונים שבגדו בהם, עלו עליהם להכותם. "וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר, אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ, עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ, כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר" (יהושע י, ו). "באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור? אמר לו הקב"ה: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים – סופך לרחק את הקרובים" (במדב"ר ח, ד). ויצאו ישראל להגנת בני בריתם הגבעונים, ויעזור להם ה' לנצח את אויביהם ולהכריעם באופן ניסי שלא היה כמוהו. שנאמר  (יהושע י, י-יד): "וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן, וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן… וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה, וַיָּמֻתוּ, רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב". מתוך אותה התעלות עצומה שבסערת הקרב, פנה יהושע בתפילה אל ה', שיעכב את שקיעת החמה, כדי שיוכלו ישראל להשלים את ניצחונם: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר, וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים. וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ, כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל".

ו – מעמד הגבעונים

לדעת רבים, הגבעונים היו יכולים לזכות למעמד 'גר תושב' בלא לרמות. שכן כל עוד לא התחילה המלחמה נגדם, יכלו לבקש שלום ולחיות בקרב ישראל במעמד של 'גר תושב', תוך התחייבות לעמוד בשני תנאים: א) לקיים שבע מצוות בני נח. ב) לקבל עול מלכות ישראל בתשלום מיסים ובנשיאה בעול עבודות הכלל. אלא שהם חשבו שישראל לא יקבלו אותם, ולכן רימו את ישראל לחשוב שבאו מארץ רחוקה, וכרתו עם ישראל ברית כבין שתי אומות שוות, ולא כשבטים שכפופים לשלטון ישראל. על רמאותם התרעמו ישראל, עד שביקשו להורגם כשאר הכנענים אויבי ישראל. אולם כיוון שכרתו להם ברית בשבועה, למרות שיסודה בהטעיה, לא רצו לחלל שם שמיים בהפרת שבועתם, ועשו עמהם שלום כפי שהיו עושים אילו היו באים ביושר.

אמרו חכמים שבהמשך הגבעונים לא הסתפקו במעמד של 'גר תושב', אלא התגיירו והתחייבו בכל המצוות כישראל. אבל כיוון שרימו, גזר יהושע שיהיה דינם כעבדים המשועבדים לעדה ולמזבח, ונקרא שמם 'נתינים', שהם נתונים ומשועבדים לעבודת העדה והמזבח, ואסור לישראל להתחתן עמהם. כלומר, למרות שלפי ההלכה הם לא היו עבדים, אלא במעמד של גרים שמנהלים את חייהם בעריהם בעצמאות, וממילא מותר להם להתחתן עם ישראל. גזר יהושע שייחשבו כעבדים, וכשם שאסור לישראל להתחתן עם עבד או שפחה, כך אסור להתחתן עם גבעונים. אלא שהואיל ואיסור זה מגזירת יהושע, דרגת חומרתו כאיסור מדברי חכמים. בנוסף, יהושע לא גזר את גזירתו לעולם, אלא השאיר אותה תלויה ועומדת. אמר: "אני לא מרחיקם ולא מקרבם, אלא מי שעתיד לבנות בית הבחירה, את מי שדעתו לקרב – יקרב, ואת שדעתו לרחק – ירחק. ובא דוד וריחקם" (ירושלמי סנהדרין ו, ז).[5]

ז – הגבעונים בימי שאול ודוד

כארבע מאות שנים עברו, דוד כבר מלך על ישראל. לקראת סוף מלכותו, "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה" (שמו"ב כא, א). אנשים רבים מתו והמצוקה גברה. "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה'", כלומר, שאל באורים ובתומים על ידי הכהן הגדול, על מה נענשו ברעב. "וַיֹּאמֶר ה': אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים". פירשו חכמים (ירושלמי סנהדרין ו, ז; רד"ק ומלבי"ם), שכאשר קינא שאול בדוד וחשב שהכהנים שבמשכן ה' אשר בנוב תומכים בדוד, הרג יחד עם הכהנים גם שבעה גבעונים. ואף שהיה ברור שהגבעונים שהיו שם לא היו שותפים במרד נגדו, הרגם שאול כי שנא אותם על שרימו את ישראל בימי יהושע, וחשב שהואיל והתגיירו במרמה, ראוי לרודפם ולבטלם מישראל. שנאמר: "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (שמו"ב כא, ב). בנוסף, בעקבות הריגת הכהנים בנוב, נפסקה פרנסת הגבעונים שסיפקו מים ומזון למשכן ה'. ונראה שכיוון שהכל ידעו על יחסו העוין של המלך שאול לגבעונים, לא מצאו הגבעונים פרנסה אחרת, ורבים מישראל החלו לרודפם עד שכמעט נשמדו.

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'? וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים: אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ… הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל" (שמו"ב כא, ג-ו). דוד ניסה לשכנע אותם למחול לבית שאול ולהתרצות בפיצוי כספי גבוה, אולם הם התעקשו ולא הסכימו לסלוח לישראל בלא שיתנו להם שבעה מצאצאי שאול כדי להוציאם להורג. כיוון שנאמר לדוד באורים ובתומים שרק לאחר שהגבעונים יסלחו לישראל ייפסק הרעב, נאלץ דוד לקבל את דרישתם. לקח המלך שני בנים של שאול ועוד חמישה מנכדיו, "וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה', וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד". ויהיו תלויים על העץ במשך כל הקיץ.

שאלו חכמים (יבמות עט, א): והרי ההלכה היא שאין ממיתים בנים בעוון אבות. והשיבו: "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה, ואל יתחלל שם שמיים בפרהסיה". שאם לא היו בני שאול נענשים, היו בני אומות העולם אומרים, אין ראוי להידבק באומה זו שפוגעת בגרים המצטרפים אליה. עוד שאלו: והרי הלכה היא שאין מלינים את התלויים על העץ, אלא צריך להורידם מהעץ ולקוברם באותו יום, וכיצד השאירום תלויים כל הקיץ. השיבו: "מוטב שתיעקר אות אחת מהתורה, ויתקדש שם שמיים בפרהסיה". שכן העוברים ושבים היו אומרים: מה טיבם של אלו התלויים? והיו משיבים להם: "בני מלכים הם!" שאלו: ומה עשו שכך נענשו? השיבו: "פשטו ידיהם בגרים גרורים". התפעלו העוברים ושבים ואמרו: "אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו!". שאם אפילו בני מלכים נענשים כך על שפגעו בגרים גרורים, שגיורם היה בדיעבד ובמרמה, על אחת כמה וכמה שהם נזהרים בכבודם של גרי צדק. "מיד נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף", שנאמר (דבה"ב ב, טז-יז): "וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו, וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף… וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר". ועל דבר זה אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, א): "גדול קידוש השם מחילול השם".^[6]

ח – קביעת מעמד הגבעונים

בעקבות אכזריות הגבעונים, שלא הסכימו להתפייס בכופר ודרשו להמית שבעה מצאצאי שאול, קבע דוד שהאיסור להתחתן בגבעונים יישאר לדורות עולם. "אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנים, וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו". וכיוון שלא היתה בהם רחמנות על צאצאי שאול, גזר שלא יתחתנו בהם לעולם (יבמות עט, א). כלומר, למרות שגיורם היה כשר, אסרו חכמים להתחתן עמם (משנה יבמות עח, ב; שו"ע אה"ע ד, א).

למרות זאת, נותרו הגבעונים קשורים לישראל, ויחד עמהם ירדו לגלות בבל, ויחד עמהם עלו מבבל בימי הקמת בית המקדש השני, ונקראו 'נתינים' (קידושין סט, א). בימי רבי יהודה הנשיא, יותר ממאה שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, ביקשו לבטל את שעבודם של הנתינים כדי להתירם להתחתן בישראל. השיב רבי יהודה הנשיא שאמנם ישראל יכולים למחול על השעבוד לעבודת הציבור, אבל אינם יכולים להתיר את השעבוד לעבודת המזבח. וכך נשאר דינם, שהם יהודים, אך מותר להם להתחתן רק בינם לבין עצמם ולא עם ישראל (יבמות עט, ב). אמנם כיוון שהאיסור מדברי חכמים, בדיעבד אם עברו והתחתנו, הנישואים תקפים ואין דורשים מהם להתגרש (עי' רע"א כתובות כט, א). ונראה שבאופן זה גבעונים רבים הצטרפו לישראל עד שאף היה נביא מצאצאיהם. מנגד, היו גבעונים אחרים שלאחר חורבן בית המקדש השני חזרו ונטמעו בגויים.^[7]

ט – כותים

מדיניותה של האימפריה האשורית היתה להגלות את בני העמים שכבשה מארצם לארץ אחרת, כדי שיהיו תלושים משורשיהם וכנועים, וכך יעסקו בעבודתם וישלמו מיסים כבדים ולא יתארגנו למרוד. וכן עשו בימי בית ראשון לעשרת השבטים, שבעקבות חטאם נתנם ה' בידי אשור, והיגלום למחוזות אחרים שתחת שלטונם, והביאו במקומם בני עמים אחרים "מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ. וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת ה', וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם. וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹוהֵי הָאָרֶץ, וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלוֹהֵי הָאָרֶץ. וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר: הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם, וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלוֹהֵי הָאָרֶץ. וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת ה'". אולם בפועל אף שהחלו לעבוד את ה', לא זנחו את אליליהם, אלא "אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים" (מלכים ב' יז, כד-כח; לג).

כיוון שרוב האנשים שהוגלו לשומרון באו מכותה, נקראו כולם על שמם 'כותים'. לימים קראו להם 'שומרונים', על שם מקום מגוריהם בשומרון. כמאה ושלושים שנה חיו הכותים בשומרון כשבית המקדש הראשון שבירושלים עדיין עמד על תילו, והיו מהם שעלו אליו לרגל. וכפי שמסופר בנביא (ירמיהו מא, ה), על עולי רגל משומרון שבאמצע דרכם לבית המקדש נודע להם שהוא נחרב, שנאמר: "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה'". אמנם אפשר שהעולים למקדש היו ישראלים שנותרו בשומרון, שכן מסתבר שגם לאחר שמלכות אשור הגלתה את עשרת השבטים, עוד נותרו ישראלים רבים בכפרים קטנים. ויותר נראה שהכותים התערבו והתחתנו בישראלים ובכהנים שנותרו פזורים בשומרון, ובמשך הזמן כולם יחד נחשבו כותים, ומהם שעלו לבית המקדש הראשון עד שנחרב על ידי מלכות בבל.

נחלקו התנאים אם להלכה דינם של הכותים כיהודים או כגויים (קידושין עה, ב). לדעת רבי ישמעאל דינם כגויים, משום שבעת גיורם לא זנחו את אליליהם והמשיכו לעבוד עבודה זרה. אולם לדעת רבי עקיבא ורוב החכמים, דינם כיהודים, ואף שאחר גיורם המשיכו לעבוד אלילים, כיוון שהתגיירו וקיבלו על עצמם שה' הוא אלוהי האלוהים, גיורם תקף. ויש מבארים שבתחילה לא נחשבו כיהודים, כי בעת הגיור התכוונו להמשיך לעבוד עבודה זרה, אולם כאשר זנחו את אליליהם והחלו לעבוד את ה', חזרו והתגיירו ונעשו יהודים. וכן נהגו ישראל במשך דורות רבים להחשיבם כיהודים.^[8]

י – העוינות וההרחקה

כאשר גולי בבל החלו לעלות לירושלים לקראת הקמת בית המקדש השני, התפתחה עוינות עמוקה בינם לבין הכותים, עד שנקראו הכותים 'צרי יהודה ובנימין'. וכאשר זרובבל בן שאלתיאל המנהיג המדיני, וישוע בן יוצדק הכהן הגדול, החלו לבנות את המקדש, נגשו אליהם צרי יהודה "וַיֹּאמְרוּ לָהֶם: נִבְנֶה עִמָּכֶם (את בית המקדש), כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלוֹהֵיכֶם, וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה. וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל: לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלוֹהֵינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס" (עזרא ד, ב-ג). ביארו המפרשים, שמנהיגי העולים ידעו שהכותים רוצים להשתתף בבניין המקדש מתוך מגמה למנוע את בנייתו, ולכן סירבו לשתפם בבניינו (רש"י ומצודות). וייתכן שבאותו זמן הכותים כבר החלו לייסד את המרכז הדתי שלהם בהר גריזים, ורצו להשתתף גם במקדש, ולכך לא יכלו להסכים, שכן המקדש שבירושלים צריך להיות המקום האחד והיחיד לעבודת ה'. וייתכן שגם ידעו שהכותים עדיין עובדים עבודה זרה בשיתוף, וחששו שבעמדתם האלילית יקלקלו את עבודת המקדש (עי' מלבי"ם שם).

מתח רב נוצר בין עולי יהודה לכותים, וצרי יהודה שלחו מכתבי שטנה למלך פרס נגד היהודים, וגרמו לעיכוב בניית המקדש למשך שמונה עשרה שנה (עזרא ד, ה-כד; רש"י שם כד). בתוך כך נוצרו הבדלים דתיים בין עולי יהודה לכותים. ביהודה, על פי החלטת עזרא ואנשי כנסת הגדולה, עברו לכתב אשורי, ואילו הכותים נשארו עם הכתב העברי הקדום (סנהדרין כא, ב). הכותים בנו לעצמם מקדש בהר גריזים וזייפו את התורה, תוך שהם כותבים במפורש שהמקום שה' בחר בו למקדשו הוא הר גריזים. הכותים גם לא קיבלו את תקנות חכמים, ונהגו על פי הבנתם במקרא. המתח הגיע עד מצב שהכותים ביקשו מהיוונים להחריב את בית המקדש (יומא סט, א; מגילת תענית ט). לימים, כאשר החשמונאים גברו, יוחנן הורקנוס כבש את אזור השומרון והחריב את מקדש השומרונים.

ועדיין, לדעת רוב החכמים מבחינה הלכתית הכותים נחשבו כיהודים, ומותר היה להתחתן עמהם. ואף אמרו שכל מצווה שהכותים מקפידים עליה, הם מדקדקים בה יותר מישראל (קידושין עו, א).

אולם המתח בין היהודים והכותים הלך וגבר, ובמיוחד בימי חורבן הבית ומרד בר כוכבא, שבהם הצטרפו הכותים לאויבי ישראל. במקביל גדל המרחק בדרך שמירת המצוות, עד שבימי האמורא רבי אבהו, כשהתברר שכבר אין בכותים שומרי תורה כהלכה, ואף מצאו דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, גזרו חכמים על הכותים שייחשבו כגויים (חולין ו, א). ואמרו חכמים (מסכת כותים ב, ח), שאפשר לקבלם בחזרה ליהדות "משיִכְפְּרו בהר גריזים ויודו בירושלים ובתחיית המתים", כלומר בגאולת ישראל. לאחר מכן יתגיירו ויחזרו להיות כיהודים לכל דבר.^[9]

יא – הרחקת הנשים הנוכריות בימי עזרא

בראשית ימי בית המקדש השני, דור לאחר תחילת עליית עולי בבל בראשות זרובבל לקראת הקמת בית המקדש השני, עזרא הסופר קיבל סמכות ממלך פרס לאכוף את ענייני הדת בירושלים וביהודה, ועלה לירושלים בראש קבוצת עולים. זמן קצר לאחר הגעתו ארצה, העלו בפניו  כמה משרי העם את הבעיה החמורה של נישואי התערובת בקרב שבי ציון, ואמרו: "לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי. כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה" (עזרא ט, א-ב). עזרא ידע שנישואי התערובת עלולים להוביל לבגידה בה' ובתורתו ולהליכה אחר האלילים, ולגרום בכך לחורבן נוסף של היישוב היהודי שהחל להתפתח בירושלים וביהודה. לפיכך: "וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם. וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה, וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב. וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי. וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלוֹהָי" (שם ט, ג-ה). בתוך תפילתו התוודה על חטא העם: "וְעַתָּה מַה נֹּאמַר אֱלֹוהֵינוּ אַחֲרֵי זֹאת כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ" (שם י). כי ה' ציווה: "בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם, וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ, וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עֲלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה", אם נשוב להפר מצוותו להתחתן בעובדי אלילים, "הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה" (שם יב-יד).

בעוד עזרא מתפלל ומתוודה לפני ה', קהל רב מישראל נאסף אליו, ויבכו על מצבם. נענה שכניה בן יחיאל ואמר לעזרא: אמנם חטאנו, אבל אפשר לתקן. "וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלוֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי, וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלוֹהֵינוּ, וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. קוּם, כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ, חֲזַק וַעֲשֵׂה". הוחלט לאסוף את כל עולי הגולה בכ' בכסלו לירושלים, ואשר לא יבוא – רכושו יוחרם והוא יובדל מהקהל. באספה שהתקיימה בקור ובגשם, חזר עזרא על תוכחתו וקרא לנאספים להיבדל "מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וַיַּעֲנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל: כֵּן, כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת" (עזרא י, א-יב). אולם כיוון שהדבר דורש טיפול מפורט, "כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה", נקבע שיעמדו השרים והזקנים ויבדקו מי חטא בנשיאת נשים נוכריות, ויפקחו על ההיבדלות מהן. בתהליך הבדיקה, שארך שלושה חודשים, התברר שגם חשובי הכהנים חטאו בזה, ומהם גם בניו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (שם יג-יח). וכפי שראה בחזיונו הנביא זכריה (ג, ג): "וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ". בגדיו הצואים היו חטאי בניו שנשאו נשים נוכריות (סנהדרין צג, א; רד"ק זכריה ג, ג). בא' בניסן השלימו את הפרדת היהודים מהנשים הנוכריות, ונמצא שמאה ושלושה עשר יהודים גרשו את נשותיהם הנוכריות, ואלו שגם ילדו ילדים – שולחו עם ילדיהן (עזרא י, כ-מד).

חובה להוסיף, שבנוסף לחטא שבנישואי התערובת, היתה שם גם בגידה נוראה של עולי בבל בנשותיהם. שנאמר (מלאכי ב, יא-טז): "בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת… עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ… וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד. כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר ה' צְבָאוֹת (שונא ה' את המשלח אשת נעוריו ומפרנס אחרת תחתיה), וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ". אמרו חכמים (מגילה טו, א) שמלאכי הוא עזרא. שמו כראש הסנהדרין היה עזרא, ושמו הנבואי היה מלאכי. כראש הסנהדרין פעל לגירוש הנשים הנוכריות, וכנביא התנבא על בגידתם של עולי בבל בנשותיהם שעלו עמהם בנאמנות. וכן אמרו חכמים: "בשעה שעלו ישראל מן הגולה, נתפחמו פני הנשים מן השמש (מחמת טלטולי הדרך), והניחו אותן והלכו להם ונשאו נשים עמוניות, והיו (נשותיהם העזובות) מקיפות את המזבח ובוכות". הוא שמלאכי אומר (ב,  יג): "וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה', בְּכִי וַאֲנָקָה". בגידה מעין זו היתה בפעם הראשונה בשיטים עם בנות מדין, ועתה שבו שנית לבגוד בנשותיהם עם נשים צעירות נוכריות ולעוזבן ללא פרנסה. ועל כך אמרו: "מִשֶׁגזלתָ וחמסתָ ונטלתָ יפיה ממנה, אתה משלחהּ?!" (ברא"ר יח, ה. וכן פירשו רש"י, רד"ק ומצודות על מלאכי ב, יג-טז).

יב – גירוש הנשים בימי נחמיה

לאחר כשלוש עשרה שנה, עלה נחמיה לארץ ונצרך לפעול שוב להבדלת היהודים מנישואי תערובת. כפי הנראה, למרות ההתעוררות הגדולה לתשובה, עדיין נותרו רבים מישראל בנישואי תערובת, ונוספו אליהם בינתיים עוד יהודים שנשאו נוכריות. נחמיה היה בעל סמכות שלטונית מהמדרגה העליונה. בתחילה היה שר המשקים של מלך פרס, וכיוון שנכסף להשתתף בבניין הארץ, קיבל ממלך פרס רשות לעלות ליהודה ולמשול מטעמו על 'פחוות יהודה'. מיד לאחר עלייתו רתם את כולם לבניית חומות ירושלים, וייצב את מעמדם של העניים שנוצלו על ידי העשירים. בכך חיזק את יהודה מבחינה ביטחונית, חברתית וכלכלית (נחמיה א-ו). לאחר מכן כינס את העם לחגוג את ראש השנה במקדש, ועזרא הסופר קרא בספר התורה, והעם התעורר בבכי לשוב בתשובה. אך עזרא ונחמיה דחו את עצרת התשובה לאחר סוכות, ובינתיים עודדו את העם לשמוח בחגי תשרי. "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם" (נחמיה ט, א-ב).^[10]

לאחר שתים עשרה שנות שלטונו בירושלים, נצרך נחמיה לחזור לארמונו של מלך פרס. לאחר ששהה שם תקופה מסוימת, קיבל רשות לחזור לירושלים ולמשול בה. כשחזר מצא שוב שישנם יהודים רבים שהתחתנו בגויים וילדיהם גדלים כנוכרים גמורים. שנאמר (נחמיה יג, כג-כז): "בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים, הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם". כיוון שמלך פרס העניק לו סמכויות שלטוניות כדי לאכוף את חוקי המלכות ודת ישראל, כך עשה: "וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם, וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלוֹהִים: אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ, וְאָהוּב לֵאלוֹהָיו הָיָה, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלוֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל – גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וְלָכֶם, הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, לִמְעֹל בֵּאלוֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת?!". בסיכום דבריו סיפר שהבריח את מחללי הכהונה שנשאו נשים נוכריות, והעמיד את משמרות הכהנים והלוויים. ולגבי ישראל – "וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר… זָכְרָה לִּי אֱלוֹהַי לְטוֹבָה". בכך נחתמים ספרי עזרא ונחמיה.

יג – מדוע לא ניסו לגייר את הנשים הנוכריות

למרות שגירוש הנשים והילדים מן הסתם גרם צער רב, הן לנשים ולילדים והן לגברים, לא מצאנו שניסו לגייר את הנשים, מפני שהלכה היא שהגיור צריך להיות לשם שמיים ולא לשם נישואין. ואם היו מציעים להן להתגייר, היה ברור שגיורן לשם נישואין. ואף שבדיעבד אם גיירו גר לשם נישואין – גיורו גיור (יבמות כד, ב; להלן ד, ד), אפשר להקל בזה רק בשעת הדחק, כאשר המתגייר מתכוון לחיות כיהודי. אולם זהותן של אותן נשים היתה נוכרית, והן לא רצו לשנותה, שכן הן נשארו לגור בקרבת בני משפחותיהן, שהיו מבני העמים שפלשו לארץ בעקבות החורבן. הדבר בא לידי ביטוי בכך שרבים מילדיהן "אֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית", אלא דיברו בלשונן של משפחות אמותיהם. בנוסף, מעמדם הלאומי והרוחני של היהודים ביהודה היה רעוע, והיה חשש שאם יצטרפו אליהם גרים שאינם מזדהים עם היהדות, מפעלם של שבי ציון ירד לטמיון. לכן לא ניסו לגייר את הנשים הנוכריות אלא הורו לגרשן.

בעקבות פועלם של עזרא ונחמיה רבים גירשו את הנשים הנוכריות, אולם לא כולם גרשו את נשותיהם, ואולי עשו עצמם כמגרשים ושוב החזירו אותן. וכפי שמוכח מכך ששלוש עשרה שנה לאחר הברית שכרתו עם עזרא לגרש את הנשים, נצרך נחמיה לפעול שוב לביטול נישואי התערובת. וכעבור שלוש עשרה שנה, כאשר חזר בשנית למשול ביהודה, נצרך לפעול כנגדם בחומרה גדולה יותר.

כפי הנראה, רבות מהנשים הנוכריות לא רצו להתגייר, כי היו קשורות לבני משפחתן ולזהותן הנוכרית. לכן בכל פעם שדוּבר על גירושן, חזרו עם ילדיהן למשפחתן הנוכרית, ולאחר זמן, כאשר הלחץ נחלש, חזרו לבעליהן היהודים אך נותרו קשורות למשפחתן ולזהותן הנוכרית, עד שילדיהן לא ידעו לדבר יהודית. לא זו בלבד, אלא שלעתים אביהן ובן זוגן היהודי פגעו בבניית ירושלים (נחמיה ב, יט; יג, ז), ואולי אף שימשו מרגלים נגד ישראל (נחמיה ו, יז-יט). ועל כן נצרכו עזרא ונחמיה לפעול שוב ושוב לגירושן.

מסתבר גם שהיו נשים נוכריות שהעדיפו להישאר עם בעליהן היהודים. ואף שכעיקרון היה צריך לגרשן, שכן אין לגייר לשם נישואין, כיוון שבדיעבד גיור לשם נישואין תקף, משפחות שרצו לגייר את הנשים מצאו דרך לגיירן. ואחר שהתגיירו, עזרא ונחמיה לא דרשו את גירושן. אולם כיוון שרבות מהן המשיכו לעבוד עבודה זרה ולנהל אורח חיים נוכרי, נצרכו עזרא ונחמיה לפעול שוב לגירושן. אמנם אלו שנהגו כיהודיות, התקבלו לישראל אף שלא התגיירו לשם שמיים (ראו בהערה).^[11]

יד – גיור האדומים

בימי יוחנן הורקנוס, הכהן החשמונאי, גוירו שבטי האדומים והסתפחו לישראל. מקום מושבם של האדומים היה בהרי אדום שמדרום לים המלח, אולם לאחר חורבן בית ראשון הם פלשו לתוך שטחה של יהודה והתיישבו בערים שונות באזור הר חברון ושפלת יהודה. עריהם הגדולות היו אדוריים ומָרֵשָׁה. כפי הנראה מספר הגרים היה כמה עשרות אלפים. על גיורם סיפר יוסף בן מתתיהו (ב'קדמוניות היהודים'), שיוחנן הכהן כבש את ערי האדומים והציב בפניהם בחירה: להתגייר בברית מילה ולהתחייב לקיים מצוות התורה, או לעזוב את ארצם. האדומים בחרו להתגייר. כמו כן סיפר שממשיכיו של יוחנן גיירו באופן דומה את שבטי היטורים שגרו בבקעת הלבנון ובצפון הגולן.

יוחנן הכהן שגיירם היה נכדו של מתתיהו הכהן, שהרים את נס המרד ביוונים שטימאו את המקדש וכפו את ישראל לעבור על דתם. בזכות ניצחונות בניו של מתתיהו בהנהגת יהודה המכבי, שוחרר המקדש וטוהר (3596 למניין בריאת העולם), ולזכר זאת אנו חוגגים את חנוכה עד היום. לאחר מכן שבו היוונים בכוחות גדולים, ויהודה נהרג בקרב נגדם. אחיו יונתן המשיך להנהיג את ישראל עשר שנים, עד שנהרג בערמה על ידי היוונים. אחיו שמעון הנהיג אחריו את ישראל שבע שנים, עד שגם הוא נהרג במרד בוגדני שארגנו היוונים נגדו. בשעה קשה זו החל יוחנן, בנו של שמעון, להנהיג את ישראל למשך שלושים ואחת שנה. בשילוב של דיפלומטיה וגבורה צבאית, הצליח לחזק את יהודה ולהרחיב את גבולה, מהשטחים שסביב ירושלים לכל יהודה ולרוב השומרון (ראו פנה"ל זמנים יא, ג-ד, 3).

בנוסף להיותו נשיא יהודה, שימש יוחנן גם ככהן גדול, ואמרו חכמים שאף זכה לרוח הקודש. פעם, בעת שנכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, שמע בת קול שהכריזה שצבאו ניצח את היוונים באנטיוכיא, וכתבו אותה שעה והתברר שאכן באותה שעה ניצחו ישראל את אויביהם (סוטה לג, א). יוחנן גם חיזק את העם בקיום המצוות, ותיקן תקנות הלכתיות חשובות (משנה מעשר שני ה, טו). אך לעת זקנותו נמשך אחר הצדוקים, ועליו אמרו חכמים: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי" (ברכות כט, א). אחר הכל, ימיו נחשבו לימים הטובים ביותר של שלטון בית חשמונאי, ימים שבהם היו ישראל נאמנים לתורה ולמצוות, וזכו להצלחה צבאית ומדינית ולשגשוג כלכלי.

אולם קשה, הלא הגיור צריך להיות אישי ובהסכמה מלאה, וכיצד ייתכן שיוחנן, שהיה תלמיד חכם, צדיק ובעל רוח הקודש, גייר את האדומים כקבוצה שלמה ובכפייה? יש אומרים שאכן גיור האדומים נעשה שלא כהלכה בהשפעת עמדותיהם של הצדוקים, ותוצאותיו היו שליליות, שכן מאותם גרים יצא הורדוס, שהשתלט על מלכות חשמונאי והרג את החכמים, ונודע ברשעותו ובאכזריותו (הרב יצחק אייזיק הלוי בעל דורות הראשונים).

ויש אומרים שהאדומים לא גוירו להיות יהודים, אלא שועבדו כעבדים, וגיורם היה לשם עבדות, וממילא נעשה בכפייה למחצה. והראיה לכך, שאמרו חכמים (ב"ב ג, ב; קידושין ע, ב), שהורדוס, שהשתלט על מלכות חשמונאי, מצד הדין היה עבד (הרב עוזיאל).

והרב גורן ביאר, שיוחנן הכהן, שהיה צדיק וחכם, רצה לחזק את יהודה ולבססה, וסמך על כך שבזכות הרוב היהודי שהתגבש בארץ ישראל, האדומים ישתלבו בישראל ובסופו של דבר יזדהו באופן מלא עם תורת ישראל. עמדה זו תואמת את המבואר בתלמוד הירושלמי ובמסכת גרים, שבארץ ישראל יש להתייחס באופן חיובי ליוזמות גיור. בפועל, האדומים אכן השתלבו בישראל, ואמרו חכמים שמצאצאיהם היו תלמידים בבית שמאי; ובימי חורבן הבית לחמו במסירות נפש כנגד הרומאים למען חרות העם, המקדש וארץ ישראל. ואף מלכות הורדוס, שהיה מצאצאי האדומים, למרות רשעותו, נחשבה למלכות יהודית שהועילה לישראל. לכן הרמב"ם (חנוכה ג, א), כולל גם את ימי שלטונו בכלל מאתיים השנים הטובות שבהן חזרה המלכות לישראל בזכות ניצחונות החשמונאים.^[12]

טו – גיור עבדים ושפחות

עד לפני כמאתיים שנים, במשך אלפי שנים, העבדות היתה רווחת בכל העולם. אנשים היו בטוחים שמוסד העבדות הוא טבעי לחברה האנושית, וזו הדרך הראויה לקיום האנושות באופן הטוב ביותר יחסית. לא כאן המקום לעיין בכך, אולם נציין שהתורה אינה מנסה לעקור את טבעו של האדם אלא לרוממו ולזככו. לשם כך נועדו הלכות עבדים, לכוון את ישראל לנהוג כפי מידת המוסר האפשרית גם בעודם נאלצים לקיים את העבדות, ותוך כך לקבוע עקרונות שיסמנו את הדרך לביטול העבדות. סוגיה זו קשורה להלכות גיור, מפני שהעבדים והשפחות שנקנו על ידי ישראל נצרכו להסכים לעבור גיור כפי שיבואר בהלכה זו, ואם ישוחררו ייעשו יהודים גמורים כמבואר בהלכה הבאה.

ישראל שקנה עבדים או שפחות מבני העמים, חייב להתנות את קנייתם בכך שיסכימו לעבור גיור ולהתחייב במצוות שעבדים חייבים בהן. היינו בכל המצוות שבתורה, זולת המצוות הקשורות לאיסורי עריות ויחסי אישות, שבהן דיניהם שונים. בנוסף, עבדים פטורים ממצוות עשה שהזמן גרמן, שמהן אף נשים יהודיות פטורות (חגיגה ד, א). לכן עבדים חייבים במזוזה ובקורבן פסח, ופטורים מציצית ותפילין. כללו של דבר, בעת שהעבדים מתגיירים, הם יוצאים מכלל הגויים אבל למעמד ישראל עדיין לא הגיעו (רמב"ם איסו"ב יב, יא). וכן דין צאצאי שפחה עד סוף כל הדורות.

לפיכך, כאשר רצה אדם מישראל לקנות עבד מהעמים, היה צריך להביאו לפני בית דין של שלושה כדי לגיירו. ואין שואלים אותו אם רצונו להצטרף לעם ישראל, שהואיל והוא עבד, הוא נגרר בכך אחר אדונו. אבל לעניין המצוות צריך לשאול אותו אם הוא מוכן לקבלן, וכדרך שמקבלים את כל הגרים, מודיעים אותו את עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ועונשן ושכרן (שו"ע יו"ד רסז, ג). אם הסכים – מצווה על אדונו למול אותו כדרך שנצטווה אברהם אבינו למול את עבדיו (בראשית יז, יב-יג), והמוהל מברך על מילתו (שו"ע רסז, א; יב). לאחר שיתרפא מברית המילה, יטבול בפני שלושה, ובעודו במים יקבל עליו את המצוות. כיוון שהטבילה היא על פי החלטת העבד להתגייר ולקבל את המצוות, העבד הוא שמברך על הטבילה ולא האדון (שו"ע ורמ"א רסז, ג). וכן דין שפחה, שצריכה להתקבל בבית דין ולטבול בברכה לשם גיורה.

אם בעת קנייתם, העבד או השפחה התלבטו אם הם מסכימים להתגייר ולקבל את המצוות, מותר היה לאדון לקיימם אצלו עד שנים עשר חודש, תוך תקווה שיצליח לחנכם לכך ויסכימו להתגייר ולקבל את המצוות. עברו שנים עשר החודשים ולא הסכימו – חובה על האדון למוכרם לנוכרי (שו"ע רסז, ד).^[13]

לאחר גיורם, האדון חייב לאפשר לעבדיו ולשפחותיו לקיים מצוות, לפיכך אסור לו למוכרם לנוכרי, כי לא יוכלו לקיים אצלו מצוות כהלכה. עבר ומכרם לנוכרי, קנסו אותו חכמים שיצטרך לפדותם במחיר של עד פי עשרה משוויים, ואחר כך יהיה חייב לשחררם (גיטין מד, א; שו"ע רסז, פ).

כמו כן, אסור לאדון שגר בארץ ישראל לחייב את עבדו לרדת עימו לחוץ לארץ, כי בכך הוא מבטלו ממצוות יישוב הארץ, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). ואם העבד לא הסכים לרדת עמו, חובה עליו למוכרו לאדון שגר בארץ או לשחררו (גיטין מג, ב; מד, א; שו"ע רסז, פב).

יתירה מזו, עבד או שפחה שנקנו בחוץ לארץ, יכולים לתבוע מאדונם לעלות לארץ כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ, ואזי או שהאדון יעלה איתם או שימכרם לאדון שגר בארץ או שישחררם (כתובות קי, ב; שו"ע רסז, פד). ואם האדון לא הסכים, והעבד ברח ועלה לארץ, ציוותה התורה שלא להחזירו לאדונו שבחוץ לארץ, שנאמר (דברים כג, טז-יז): "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ". אלא צריך האדון לשחררו בגט שחרור. ואם לא הסכים לשחררו, בית הדין מפקיע את שעבודו ומשחררו (גיטין מה, א; שו"ע רסז, פה).^[14]

טז – בשחרור נעשים העבדים יהודים

בעת שעבד או שפחה משתחררים, הם נעשים יהודים לכל דבר. שכן בכניסתם לעבדות התגיירו, ובכך נכנסו הם וצאצאיהם בברית עולם עם ה' ועם עמו ישראל. אלא שכל עוד הם עבדים, אינם חייבים בכל המצוות, ובעת שישתחררו יתחייבו בכל המצוות ככל ישראל. גם כאשר העבד או השפחה רצו להישאר עבדים, אם האדון שחרר אותם – בעל כרחם הם נעשים יהודים בני חורין, ואינם יכולים לחזור עוד להיות גויים (רמ"א רסז, ה). אמנם הצריכו אותם חכמים לטבול אחר השחרור בפני שלושה לשם כניסה מלאה לישראל, אולם אין הם צריכים לחזור להתחייב במצוות (שו"ע רסז, ז; ועי' רע"א שם).

במשך הזמן כל העבדים והשפחות שוחררו, וכפי ההלכה נעשו יהודים גמורים. אמנם כאשר ישראל נוצחו, עבדיהם עברו לרשות המנצחים, ומן הסתם גם כפו עליהם לקבל את דתם ובכך אבדו מישראל. אבל כאשר השחרור נעשה בתוך ישראל, העבדים נהפכו ליהודים, וכך הצטרפו לישראל גרים רבים^[15]

העבד משתחרר בשלוש דרכים: א) בשטר, ב) בכסף, ג) כשפגע האדון באחד מראשי איבריו (שו"ע רסז, כו).

הדרך הראשונה: האדון יכול לשחרר את עבדו על ידי 'גט שחרור', שבו כתוב שהוא משחררו לחירות, וימסור לו את השטר בפני שני עדים, ובכך העבד משתחרר (שו"ע רסז, מא; מד).

הדרך השנייה: אדם אחר יכול לשלם לאדון את הסכום הדרוש עבור שחרור העבד, ובעת שהאדון יקבל את הכסף נעשה השחרור (קידושין כב, ב; שו"ע רסז, כו).

הדרך השלישית: אם האדון פגע באחד מראשי איבריו של העבד פגיעה שאינה מתרפאת – יצא לחירות, וכופים את האדון לכתוב לו גט שחרור. כגון שעיוור את עינו או החריש את אוזנו, או שגרם לכריתת אחד מראשי אצבעותיו, או פגע באחד מאיבריו באופן שאינו יכול לתפקד, או אפילו הפיל אחת משיניו (שו"ע רסז, כז-לה; מ). ראוי לציין שבימי קדם היה מקובל לסמן את העבדים והשפחות על ידי הסרת שתי שיניים קדמיות מפיהם או חיתוך אוזנם או אחת מאצבעותיהם, ולהלכה אם עשה האדון כך לעבדו, הרי הוא יוצא לחירות.^[16]

יז – אשת יפת תואר

בימי קדם היו המנצחים במלחמה עושים במנוצחים כל מה שרצו, שכן מבחינת החוק הם נחשבו כרכושם. רבים מבני העם המנוצח היו נהרגים בהתעללות פומבית, אחרים נמכרו לעבדים. רבות מנשות העם המנוצח היו נאנסות ללא רחם ונמכרות לשפחות או נרצחות, וכדי להציל את עצמן ממוות אכזרי או מחיי רעב הן נהגו להתקשט כדי שאולי ימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויהיו להם לפילגשים. רק במאות השנים האחרונות החל היחס לשבויים להשתנות, אולם עוד לפני כשמונים שנה, במלחמת העולם השנייה, התירו לחיילים לאנוס נשים בעת הכיבוש.

כדי לרומם את ישראל מהחטא של אונס נשות העם המנוצח, ציוותה התורה את חיילי ישראל לגדור את עצמם מכל מחשבה של עריות, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". אך אם למרות זאת חשק חייל באחת השבויות, כדי שלא ירבה לחטוא באיסור, התירה לו התורה במסגרת דין 'אשת יפת תואר' לבוא אליה בסערת הקרב פעם אחת, ובתנאי שיתחייב לשאתה לאשה. לאחר מכן אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה הסכימה להיכנס תחת כנפי השכינה בגיור ולהינשא לו – היה מגייר אותה מיד, והיו צריכים להמתין שלושה חודשים עד שיינשאו, כדי שאם היא בהיריון, ידעו אם התעברה בהיותה גויה או לאחר גיורה.

אם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, היה מניח לה שלושים יום לבכות ולהתאבל בביתו על הוריה ועל דתה שהיא צריכה לעזוב, ובאותו זמן היה עליה לגלח את ראשה ולגדל את ציפורניה. אם לאחר חודש האבלות המשיך האיש לרצות בה, וגם האשה הסכימה להתגייר – היתה מתגיירת ונישאת לו. ואם האיש חזר בו ולא רצה לשאתה לאשה, אסור היה לו למוכרה לשפחה, אלא עליו לשחררה לחופשי במעמד של 'גר תושב'. שנאמר (דברים כא, יד): "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ – וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף. לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ". בהיותה במעמד של 'גר תושב' חובה לגמול עמה חסד, ואסור לאיש מישראל לשאתה לאשה בלא גיור גמור. כמו כן, אם האשה לא רצתה להתגייר או לא רצתה להינשא לו, היה יכול להשהות אותה אצלו עד שנים עשר חודש, שאולי בכל זאת תתרצה לו. אם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, עליו לשחררה לחופשי במעמד של 'גר תושב'. (רמב"ם מלכים ח, ב-ח; י, יב).^[17]

יח – התיקון המסובך

כפי שלמדנו, כדי למנוע את האדם ממעשים חמורים יותר, התירה התורה בתנאים מסוימים 'אשת יפת תואר', אולם כיוון שהדבר מנוגד לכללי המוסר שבתורה, רמזה התורה שהשימוש בהיתר זה עלול להביא לתוצאות רעות. לכן בפרשת 'כי תצא', מיד לאחר דין אשת יפת תואר (דברים כא, י-יד), מובאת מצווה שעוסקת במצב של סכסוך במשפחה ומחלוקת על הירושה (שם טו-יז), ולאחר מכן מובאת מצווה שעוסקת בבן סורר ומורה (שם יח-כא), ללמדנו שנשיאת 'אשת יפת תואר' עלולה להוביל לסכסוכים במשפחה ולהולדת בן סורר ומורה. וכן ארע לדוד המלך, שלקח את מעכה בת תלמי מלך גשור כאשת יפת תואר, ומהחיבור הראשון ביניהם בסערת המלחמה נולדה תמר, ולאחר שמעכה עברה גיור ילדה לדוד את אבשלום, שרצח את אחיו אמנון, והיה בן סורר ומורה שמרד באביו וביקש להורגו (סנהדרין כא, א). סיפרו חכמים (שם קז, א) שכאשר דוד ברח מירושלים מפני אבשלום בנו, שאל אותו רֵעוֹ, חוּשַׁי הָאַרְכִּי, מדוע נשא 'אשת יפת תואר' שהולידה את אבשלום. השיב דוד: "התורה התירה זאת", ומשמע שהבין שאין בכך פגם. אולם חושי השיב שהיה צריך לשים לב לפרשיות הסמוכות להיתר, שמהן למדנו שהדבר אינו רצוי ואף מסוכן.

ביארו המקובלים שהיה צדק מסוים בדברי דוד, שהואיל והתורה התירה אשת יפת תואר משמע שבתוך המציאות המסובכת יש בכך תיקון מסוים. ושורש העניין, שבעקבות חטא אדם הראשון נשמות מישראל אבדו באומות, ויש מהן שחזרו לישראל במסגרת דין אשת יפת תואר. אמנם כיון שנישואין אלה באו בדרך מסובכת מאוד, הם כרוכים בייסורים, אולם בסופם הניצוצות הקדושים חוזרים למקורם. ואף על אבשלום, שהיה הבן הרע ביותר שנולד לאשת יפת תואר, דוד בכה והתאבל, כי היה לו שורש טוב, ואמרו חכמים שנענה לו ה' והעלה אותו משבעה מדורי גיהנם לעולם הבא (סוטה י, ב).^[18]

אחר הכל, כיוון שהיתר 'אשת יפת תואר' הוא היתר דחוק למצב שבו היצר הרע שולט באדם עד שאם לא יתירו לו באופן זה – ינהג באופן חמור וקשה בהרבה, כאשר אפשר – חובה למנוע זאת. לפיכך כיום, שבזכות השפעת מוסר התורה מוסכם בכל העולם שאין לפגוע באוכלוסייה כבושה, ועל ידי אמצעי הקשר והתחבורה שהתפתחו ניתן לאכוף את החוקים על החיילים, אין שום היתר לקיים חיבור של אישות בלא הסכמה ועל ידי חופה וקידושין, ויש להעניש כל חייל שעובר ופוגע באשה בעת מלחמה.

יט – גרים עמונים ומואבים

כל בני העמים יכולים להתגייר, והרי הם כישראל לכל דבר. אולם על ארבעה עמים קבעה התורה הגבלת נישואים עם בני ישראל, והם: עמונים, מואבים, מצרים ואדומים.

גרים מעמון ומואב נאסרו בנישואין עם ישראל לעולם, שנאמר (דברים כג, ד-ו): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלוֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלוֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ".

בני עמון ומואב הם קרובי משפחה של ישראל, שכן הם צאצאים של לוט, אחיינו של אברהם אבינו. לכן היה מצופה מהם שיסייעו לבני ישראל כשיצאו במצרים, אולם גם בהיות ישראל רעבים וצמאים, לא קידמו אותם בלחם ובמים. בני מואב אף שכרו את בלעם לקלל את ישראל (רמב"ן וספורנו דברים כג, ה). כיוון שחטאם נבע ממידות רעות, גזרה התורה שאף שמקבלים אותם לגיור, אסור להם לשאת בנות ישראל (אברבנאל שם כג, ב).

אמרו חכמים, שהלכה למשה מסיני, שהאיסור להתחתן עם בני מואב ועמון חל רק על הזכרים ולא על הנקבות. וכן ניתן להבין מהטעם שהובא בתורה, שהגזירה חלה עליהם מפני שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים בצאתם ממצרים, והזכרים הם אלו שדרכם לקדם עוברי אורח. שאלה זו התעוררה לגבי דוד המלך שהיה מצאצאי רות המואבייה, ודואג האדומי שהיה שונא את דוד, רצה לקטרג עליו שיש פסול בייחוסו, שכן אסור היה לבועז לשאת את רות המואבייה. אולם עמשא בן יתר עמד כנגדו, והעיד על מסורת משמואל הרמתי, שהלכה למשה מסיני שרק הזכרים אסורים ולא הנקבות.

לפיכך, גרים זכרים מעמון ומואב, וכן בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, יכולים להתחתן רק עם גיורות ולא עם בנות ישראל. אבל גיורות מעמון ומואב, או בנות של גרים מעמון ומואב, יכולות להתחתן גם עם בני ישראל (יבמות עו, ב; עז, א; רמב"ם איסו"ב יב, יח).

במשך הדורות הרבים שעברו, התערבבו בני עמון ומואב בעמים אחרים והאיסור בטל. הלכה זו נפסקה ביום בו הורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, ומינו תחתיו את רבי אלעזר בן עזריה. וכפי שמסופר במשנה (ידים ד, ד), באותו היום בא גר עמוני ששמו יהודה לבית המדרש, ושאל את החכמים האם מותר לו לבוא בקהל, היינו להתחתן עם בת ישראל. השיב רבן גמליאל שאסור, שכן נאמר (דברים כג, ד): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". השיב רבי יהושע שמותר, שכן סנחריב מלך אשור בלבל וערבב את כל האומות (ראו לעיל ט). ולכן רבים מאלה שגָרים בארצות עמון ומואב ונקראים עמונים ומואבים, בפועל אינם בני עמון ומואב, ואין עליהם איסור. וקיבלו רבן גמליאל וחכמים את דברי רבי יהושע, וכן נפסק להלכה (תוספתא ידים ב, יח; רמב"ם איסו"ב יב, כה; שו"ע אה"ע ד, י).

כ – גרים אדומים ומצרים

על גרים מבני אדום ומצרים, זכרים ונקבות כאחד, ישנה הגבלה אחרת, שאסור לדור הראשון והשני להתחתן עם ישראל. כלומר, לגר או לגיורת מעמים אלו מותר להתחתן עם גרים או צאצאי גרים, אבל לא עם בני ישראל או בנות ישראל. וכן לבניהם ולבנותיהם, הואיל והם דור שני. אבל נכדיהם של גרים אדומים או מצרים, רשאים להתחתן עם ישראל. הטעם לאיסור הנישואין עם בני הדור הראשון והשני לגיור, מפני התנהגותם המרושעת של עמי אדום ומצרים כלפי ישראל.

המצרים, מפני השעבוד הנורא ששעבדו את ישראל בפרך, שעליו מסופר בתורה בהרחבה.

האדומים הם צאצאי עשו, אחיו של יעקב אבינו, והיה ראוי שינהגו באחווה כלפי ישראל. לכן לאחר שיצאו ישראל ממצרים וביקשו לעבור בארץ אדום בדרכם לארץ ישראל, שלח משה רבנו שליחים אל מלך אדום בבקשה: "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים, וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ". אולם מלך אדום השיב: "לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ". ואחר שישראל ניסו לשכנעו להסכים, גייס את צבאו כנגדם, שנאמר: "וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (במדבר כ, יד-כא). בכך נצרכו ישראל להקיף את כל ארץ אדום ולהאריך את דרכם לארץ ישראל.

ואף על פי כן ציוותה התורה שלא להרחיק את האדומים והמצרים יותר מדי, והתירה לישראל לגיירם ולהתחתן עם הנכדים של המתגיירים מהם. האדומים, מפני שהם בני עשו אחיו של יעקב אבינו. והמצרים, מפני שאחר הכל, לפני השעבוד היו לנו שנים טובות במצרים, וגם בעת השעבוד, לא מתנו ברעב ואף פרינו ורבינו. שנאמר (דברים כג, ח-ט): "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'".

מאז שבלבל סנחריב את העמים, אין על הנקראים אדומים דין של 'אדומי', אולם לגבי המצרים נחלקו. סיפר רבי יהודה, תלמידו של רבי עקיבא, שהיה לו חבר מתלמידי רבי עקיבא, ומנימין שמו, שהיה גר מצרי. אמר לו מנימין: "אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני מצרית שנייה, כדי שיהא בן בני ראוי לבוא בקהל" (יבמות עו, ב), משמע שאיסור מצרי לבוא בקהל נהג בימיו. מנגד, בתוספתא (קידושין ה, ד) מבואר שרבי עקיבא עצמו אמר למנימין תלמידו שטעה בזה, כי גם המצרים התערבו באומות, ולכן מותר לו להתחתן עם ישראלית ככל גר. כפי הנראה, כיוון שמצרים היתה אומה גדולה מאוד, גם בעת שהעמים התערבו זה בזה, עדיין נותרו רבים מבני האומה המצרית במצרים, ומתוך כך התעורר הספק האם התערובת שהתערבו מספיקה כדי לבטל מהם דין מצרי.^[19]