בעת שעבד או שפחה משתחררים, הם נעשים יהודים לכל דבר. שכן בכניסתם לעבדות התגיירו, ובכך נכנסו הם וצאצאיהם בברית עולם עם ה' ועם עמו ישראל. אלא שכל עוד הם עבדים, אינם חייבים בכל המצוות, ובעת שישתחררו יתחייבו בכל המצוות ככל ישראל. גם כאשר העבד או השפחה רצו להישאר עבדים, אם האדון שחרר אותם – בעל כרחם הם נעשים יהודים בני חורין, ואינם יכולים לחזור עוד להיות גויים (רמ"א רסז, ה). אמנם הצריכו אותם חכמים לטבול אחר השחרור בפני שלושה לשם כניסה מלאה לישראל, אולם אין הם צריכים לחזור להתחייב במצוות (שו"ע רסז, ז; ועי' רע"א שם).
במשך הזמן כל העבדים והשפחות שוחררו, וכפי ההלכה נעשו יהודים גמורים. אמנם כאשר ישראל נוצחו, עבדיהם עברו לרשות המנצחים, ומן הסתם גם כפו עליהם לקבל את דתם ובכך אבדו מישראל. אבל כאשר השחרור נעשה בתוך ישראל, העבדים נהפכו ליהודים, וכך הצטרפו לישראל גרים רבים[15]
העבד משתחרר בשלוש דרכים: א) בשטר, ב) בכסף, ג) כשפגע האדון באחד מראשי איבריו (שו"ע רסז, כו).
הדרך הראשונה: האדון יכול לשחרר את עבדו על ידי 'גט שחרור', שבו כתוב שהוא משחררו לחירות, וימסור לו את השטר בפני שני עדים, ובכך העבד משתחרר (שו"ע רסז, מא; מד).
הדרך השנייה: אדם אחר יכול לשלם לאדון את הסכום הדרוש עבור שחרור העבד, ובעת שהאדון יקבל את הכסף נעשה השחרור (קידושין כב, ב; שו"ע רסז, כו).
הדרך השלישית: אם האדון פגע באחד מראשי איבריו של העבד פגיעה שאינה מתרפאת – יצא לחירות, וכופים את האדון לכתוב לו גט שחרור. כגון שעיוור את עינו או החריש את אוזנו, או שגרם לכריתת אחד מראשי אצבעותיו, או פגע באחד מאיבריו באופן שאינו יכול לתפקד, או אפילו הפיל אחת משיניו (שו"ע רסז, כז-לה; מ). ראוי לציין שבימי קדם היה מקובל לסמן את העבדים והשפחות על ידי הסרת שתי שיניים קדמיות מפיהם או חיתוך אוזנם או אחת מאצבעותיהם, ולהלכה אם עשה האדון כך לעבדו, הרי הוא יוצא לחירות.[16]
[16]. גם כאשר הפגיעה אירעה בטעות, כגון שמרח משחה בעין עבדו כדי לרפואתה ובטעות סימא אותה, העבד יוצא לחירות. אך אם כיוון לרפא אבר אחד, ובטעות פגע באבר אחר – אינו יוצא לחירות. ואם לא התכוון האדון לאבר זה אבל גם לא התכוון לטובת העבד, כגון שזרק אבן על בהמה ובטעות פגע בעבדו, יש אומרים שאינו יוצא לחירות (רמב"ם ושו"ע רסז, לו), ויש אומרים שיוצא לחירות (תוס' ורא"ש, ש"ך מו). דרך נוספת שהעבד יוצא לחירות – כאשר רבו מפקירו, ועליו לתת לו גט שחרור, כי בהפקר הוא משתחרר מהשעבוד הממוני, ובגט השחרור פוקעים ממנו האיסורים המיוחדים לעבד (שו"ע רסז, סד).
