חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

טז – בשחרור נעשים העבדים יהודים

בעת שעבד או שפחה משתחררים, הם נעשים יהודים לכל דבר. שכן בכניסתם לעבדות התגיירו, ובכך נכנסו הם וצאצאיהם בברית עולם עם ה' ועם עמו ישראל. אלא שכל עוד הם עבדים, אינם חייבים בכל המצוות, ובעת שישתחררו יתחייבו בכל המצוות ככל ישראל. גם כאשר העבד או השפחה רצו להישאר עבדים, אם האדון שחרר אותם – בעל כרחם הם נעשים יהודים בני חורין, ואינם יכולים לחזור עוד להיות גויים (רמ"א רסז, ה). אמנם הצריכו אותם חכמים לטבול אחר השחרור בפני שלושה לשם כניסה מלאה לישראל, אולם אין הם צריכים לחזור להתחייב במצוות (שו"ע רסז, ז; ועי' רע"א שם).

במשך הזמן כל העבדים והשפחות שוחררו, וכפי ההלכה נעשו יהודים גמורים. אמנם כאשר ישראל נוצחו, עבדיהם עברו לרשות המנצחים, ומן הסתם גם כפו עליהם לקבל את דתם ובכך אבדו מישראל. אבל כאשר השחרור נעשה בתוך ישראל, העבדים נהפכו ליהודים, וכך הצטרפו לישראל גרים רבים[15]

העבד משתחרר בשלוש דרכים: א) בשטר, ב) בכסף, ג) כשפגע האדון באחד מראשי איבריו (שו"ע רסז, כו).

הדרך הראשונה: האדון יכול לשחרר את עבדו על ידי 'גט שחרור', שבו כתוב שהוא משחררו לחירות, וימסור לו את השטר בפני שני עדים, ובכך העבד משתחרר (שו"ע רסז, מא; מד).

הדרך השנייה: אדם אחר יכול לשלם לאדון את הסכום הדרוש עבור שחרור העבד, ובעת שהאדון יקבל את הכסף נעשה השחרור (קידושין כב, ב; שו"ע רסז, כו).

הדרך השלישית: אם האדון פגע באחד מראשי איבריו של העבד פגיעה שאינה מתרפאת – יצא לחירות, וכופים את האדון לכתוב לו גט שחרור. כגון שעיוור את עינו או החריש את אוזנו, או שגרם לכריתת אחד מראשי אצבעותיו, או פגע באחד מאיבריו באופן שאינו יכול לתפקד, או אפילו הפיל אחת משיניו (שו"ע רסז, כז-לה; מ). ראוי לציין שבימי קדם היה מקובל לסמן את העבדים והשפחות על ידי הסרת שתי שיניים קדמיות מפיהם או חיתוך אוזנם או אחת מאצבעותיהם, ולהלכה אם עשה האדון כך לעבדו, הרי הוא יוצא לחירות.[16]


[15]. נאמר לגבי עבד כנעני (ויקרא כה, מו): "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה, לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ", וכן דין עבד משאר כל העמים. מבואר בגיטין לח, ב, שלרבי ישמעאל זו מצוות רשות, כלומר מותר להמשיך לשעבדם לעולם, אבל אם האדון ירצה לשחררם – רשאי. ולרבי עקיבא זו מצוות חובה, שהמשחרר עבדו – מבטל מצוות עשה. והלכה כר' עקיבא. אולם כדי לקיים מצווה, אפילו של חכמים, מותר לשחרר עבד, וכפי שר' אליעזר שחרר את עבדו כדי להשלים מניין (ברכות מז, ב; שו"ע רסז, עט). לכאורה קשה, איך מצווה של חכמים תדחה מצווה מהתורה? ביארו הראשונים שהאיסור לשחרר עבד הוא רק משום איסור 'לא תחנם', שלא לתת לו מתנת חינם. אבל כאשר הישראל רוצה בכך עבור עצמו או מסיבה אחרת, אפילו אין בה צורך גדול, אין זו 'מתנת חינם' ומותר (רמב"ן ור"ן גיטין שם). לכן אם אמר אדם בשעת מיתתו: "שפחתי – אל ישתעבדו בה", כופים את היורשים לשחררה (גיטין מ, א). ואין להם בכך איסור, שכן מן הסתם ציווה זאת עבור טובה שהשפחה עשתה לו, וממילא שחרורה לצורך עצמו. ויש חולקים וסוברים שההיתר לשחרר הוא רק לצורך גדול כ'מצווה לקיים את דברי המת' או כדי להשלים מניין שהוא מצווה של רבים (תוס' גיטין לח, א, 'כל'; רשב"א שם לח, ב).

[16]. גם כאשר הפגיעה אירעה בטעות, כגון שמרח משחה בעין עבדו כדי לרפואתה ובטעות סימא אותה, העבד יוצא לחירות. אך אם כיוון לרפא אבר אחד, ובטעות פגע באבר אחר – אינו יוצא לחירות. ואם לא התכוון האדון לאבר זה אבל גם לא התכוון לטובת העבד, כגון שזרק אבן על בהמה ובטעות פגע בעבדו, יש אומרים שאינו יוצא לחירות (רמב"ם ושו"ע רסז, לו), ויש אומרים שיוצא לחירות (תוס' ורא"ש, ש"ך מו). דרך נוספת שהעבד יוצא לחירות – כאשר רבו מפקירו, ועליו לתת לו גט שחרור, כי בהפקר הוא משתחרר מהשעבוד הממוני, ובגט השחרור פוקעים ממנו האיסורים המיוחדים לעבד (שו"ע רסז, סד).

תפריט