כארבע מאות שנים עברו, דוד כבר מלך על ישראל. לקראת סוף מלכותו, "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה" (שמו"ב כא, א). אנשים רבים מתו והמצוקה גברה. "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה'", כלומר, שאל באורים ובתומים על ידי הכהן הגדול, על מה נענשו ברעב. "וַיֹּאמֶר ה': אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים". פירשו חכמים (ירושלמי סנהדרין ו, ז; רד"ק ומלבי"ם), שכאשר קינא שאול בדוד וחשב שהכהנים שבמשכן ה' אשר בנוב תומכים בדוד, הרג יחד עם הכהנים גם שבעה גבעונים. ואף שהיה ברור שהגבעונים שהיו שם לא היו שותפים במרד נגדו, הרגם שאול כי שנא אותם על שרימו את ישראל בימי יהושע, וחשב שהואיל והתגיירו במרמה, ראוי לרודפם ולבטלם מישראל. שנאמר: "וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (שמו"ב כא, ב). בנוסף, בעקבות הריגת הכהנים בנוב, נפסקה פרנסת הגבעונים שסיפקו מים ומזון למשכן ה'. ונראה שכיוון שהכל ידעו על יחסו העוין של המלך שאול לגבעונים, לא מצאו הגבעונים פרנסה אחרת, ורבים מישראל החלו לרודפם עד שכמעט נשמדו.
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם? וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'? וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים: אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ… הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל" (שמו"ב כא, ג-ו). דוד ניסה לשכנע אותם למחול לבית שאול ולהתרצות בפיצוי כספי גבוה, אולם הם התעקשו ולא הסכימו לסלוח לישראל בלא שיתנו להם שבעה מצאצאי שאול כדי להוציאם להורג. כיוון שנאמר לדוד באורים ובתומים שרק לאחר שהגבעונים יסלחו לישראל ייפסק הרעב, נאלץ דוד לקבל את דרישתם. לקח המלך שני בנים של שאול ועוד חמישה מנכדיו, "וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה', וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד". ויהיו תלויים על העץ במשך כל הקיץ.
שאלו חכמים (יבמות עט, א): והרי ההלכה היא שאין ממיתים בנים בעוון אבות. והשיבו: "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה, ואל יתחלל שם שמיים בפרהסיה". שאם לא היו בני שאול נענשים, היו בני אומות העולם אומרים, אין ראוי להידבק באומה זו שפוגעת בגרים המצטרפים אליה. עוד שאלו: והרי הלכה היא שאין מלינים את התלויים על העץ, אלא צריך להורידם מהעץ ולקוברם באותו יום, וכיצד השאירום תלויים כל הקיץ. השיבו: "מוטב שתיעקר אות אחת מהתורה, ויתקדש שם שמיים בפרהסיה". שכן העוברים ושבים היו אומרים: מה טיבם של אלו התלויים? והיו משיבים להם: "בני מלכים הם!" שאלו: ומה עשו שכך נענשו? השיבו: "פשטו ידיהם בגרים גרורים". התפעלו העוברים ושבים ואמרו: "אין לך אומה שראויה להידבק בה כזו!". שאם אפילו בני מלכים נענשים כך על שפגעו בגרים גרורים, שגיורם היה בדיעבד ובמרמה, על אחת כמה וכמה שהם נזהרים בכבודם של גרי צדק. "מיד נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף", שנאמר (דבה"ב ב, טז-יז): "וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו, וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף… וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר". ועל דבר זה אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, א): "גדול קידוש השם מחילול השם".[6]
