למרות שגירוש הנשים והילדים מן הסתם גרם צער רב, הן לנשים ולילדים והן לגברים, לא מצאנו שניסו לגייר את הנשים, מפני שהלכה היא שהגיור צריך להיות לשם שמיים ולא לשם נישואין. ואם היו מציעים להן להתגייר, היה ברור שגיורן לשם נישואין. ואף שבדיעבד אם גיירו גר לשם נישואין – גיורו גיור (יבמות כד, ב; להלן ד, ד), אפשר להקל בזה רק בשעת הדחק, כאשר המתגייר מתכוון לחיות כיהודי. אולם זהותן של אותן נשים היתה נוכרית, והן לא רצו לשנותה, שכן הן נשארו לגור בקרבת בני משפחותיהן, שהיו מבני העמים שפלשו לארץ בעקבות החורבן. הדבר בא לידי ביטוי בכך שרבים מילדיהן "אֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית", אלא דיברו בלשונן של משפחות אמותיהם. בנוסף, מעמדם הלאומי והרוחני של היהודים ביהודה היה רעוע, והיה חשש שאם יצטרפו אליהם גרים שאינם מזדהים עם היהדות, מפעלם של שבי ציון ירד לטמיון. לכן לא ניסו לגייר את הנשים הנוכריות אלא הורו לגרשן.
בעקבות פועלם של עזרא ונחמיה רבים גירשו את הנשים הנוכריות, אולם לא כולם גרשו את נשותיהם, ואולי עשו עצמם כמגרשים ושוב החזירו אותן. וכפי שמוכח מכך ששלוש עשרה שנה לאחר הברית שכרתו עם עזרא לגרש את הנשים, נצרך נחמיה לפעול שוב לביטול נישואי התערובת. וכעבור שלוש עשרה שנה, כאשר חזר בשנית למשול ביהודה, נצרך לפעול כנגדם בחומרה גדולה יותר.
כפי הנראה, רבות מהנשים הנוכריות לא רצו להתגייר, כי היו קשורות לבני משפחתן ולזהותן הנוכרית. לכן בכל פעם שדוּבר על גירושן, חזרו עם ילדיהן למשפחתן הנוכרית, ולאחר זמן, כאשר הלחץ נחלש, חזרו לבעליהן היהודים אך נותרו קשורות למשפחתן ולזהותן הנוכרית, עד שילדיהן לא ידעו לדבר יהודית. לא זו בלבד, אלא שלעתים אביהן ובן זוגן היהודי פגעו בבניית ירושלים (נחמיה ב, יט; יג, ז), ואולי אף שימשו מרגלים נגד ישראל (נחמיה ו, יז-יט). ועל כן נצרכו עזרא ונחמיה לפעול שוב ושוב לגירושן.
מסתבר גם שהיו נשים נוכריות שהעדיפו להישאר עם בעליהן היהודים. ואף שכעיקרון היה צריך לגרשן, שכן אין לגייר לשם נישואין, כיוון שבדיעבד גיור לשם נישואין תקף, משפחות שרצו לגייר את הנשים מצאו דרך לגיירן. ואחר שהתגיירו, עזרא ונחמיה לא דרשו את גירושן. אולם כיוון שרבות מהן המשיכו לעבוד עבודה זרה ולנהל אורח חיים נוכרי, נצרכו עזרא ונחמיה לפעול שוב לגירושן. אמנם אלו שנהגו כיהודיות, התקבלו לישראל אף שלא התגיירו לשם שמיים (ראו בהערה).[11]
אולם מנגד, לדעת רבים, נשים שרצו היו יכולות להתגייר, וכפי שכתב הרב רפאל בירדוגו (משמחי לב על עזרא ט), שהנשים הנוכריות שגורשו בימי עזרא לא רצו להתגייר, אבל אם היו רוצות, היו עזרא ובית דינו מגיירים אותן. וכ"כ כאחת האפשרויות הרב קלישר, והרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סד). ראו במסורת הגיור ו, ב-ח. כמבואר למעלה, מכך שהוצרכו לגדור את הציבור שלוש פעמים, עולה שבפועל לא כולם גרשו את נשותיהם. יתירה מזו, מכך שהודגש שהנשים גידלו את ילדיהן כגויים ובניהן לא ידעו לדבר יהודית, ניתן ללמוד שאם היו מגדלות את ילדיהן כיהודים לא היתה תביעה חמורה לגרשן. לפיכך מוכרחים להסיק שחלק מהנשים התגיירו, והן אלה שגידלו את ילדיהן כיהודים. כעין זה כתב הרב יששכר תמר, שבפועל רוב הנשים התגיירו, וגירשו רק את אלה שהמשיכו לעבוד עבודה זרה (עלי תמר קידושין ג, יב, 'וכתורה'; מסורת הגיור ו, ט).
