בראשית ימי בית המקדש השני, דור לאחר תחילת עליית עולי בבל בראשות זרובבל לקראת הקמת בית המקדש השני, עזרא הסופר קיבל סמכות ממלך פרס לאכוף את ענייני הדת בירושלים וביהודה, ועלה לירושלים בראש קבוצת עולים. זמן קצר לאחר הגעתו ארצה, העלו בפניו כמה משרי העם את הבעיה החמורה של נישואי התערובת בקרב שבי ציון, ואמרו: "לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי. כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה" (עזרא ט, א-ב). עזרא ידע שנישואי התערובת עלולים להוביל לבגידה בה' ובתורתו ולהליכה אחר האלילים, ולגרום בכך לחורבן נוסף של היישוב היהודי שהחל להתפתח בירושלים וביהודה. לפיכך: "וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם. וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה, וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב. וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי. וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלוֹהָי" (שם ט, ג-ה). בתוך תפילתו התוודה על חטא העם: "וְעַתָּה מַה נֹּאמַר אֱלֹוהֵינוּ אַחֲרֵי זֹאת כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ" (שם י). כי ה' ציווה: "בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם, וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ, וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עֲלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה", אם נשוב להפר מצוותו להתחתן בעובדי אלילים, "הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה" (שם יב-יד).
בעוד עזרא מתפלל ומתוודה לפני ה', קהל רב מישראל נאסף אליו, ויבכו על מצבם. נענה שכניה בן יחיאל ואמר לעזרא: אמנם חטאנו, אבל אפשר לתקן. "וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלוֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי, וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלוֹהֵינוּ, וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. קוּם, כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ, חֲזַק וַעֲשֵׂה". הוחלט לאסוף את כל עולי הגולה בכ' בכסלו לירושלים, ואשר לא יבוא – רכושו יוחרם והוא יובדל מהקהל. באספה שהתקיימה בקור ובגשם, חזר עזרא על תוכחתו וקרא לנאספים להיבדל "מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וַיַּעֲנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל: כֵּן, כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת" (עזרא י, א-יב). אולם כיוון שהדבר דורש טיפול מפורט, "כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה", נקבע שיעמדו השרים והזקנים ויבדקו מי חטא בנשיאת נשים נוכריות, ויפקחו על ההיבדלות מהן. בתהליך הבדיקה, שארך שלושה חודשים, התברר שגם חשובי הכהנים חטאו בזה, ומהם גם בניו של יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (שם יג-יח). וכפי שראה בחזיונו הנביא זכריה (ג, ג): "וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ". בגדיו הצואים היו חטאי בניו שנשאו נשים נוכריות (סנהדרין צג, א; רד"ק זכריה ג, ג). בא' בניסן השלימו את הפרדת היהודים מהנשים הנוכריות, ונמצא שמאה ושלושה עשר יהודים גרשו את נשותיהם הנוכריות, ואלו שגם ילדו ילדים – שולחו עם ילדיהן (עזרא י, כ-מד).
חובה להוסיף, שבנוסף לחטא שבנישואי התערובת, היתה שם גם בגידה נוראה של עולי בבל בנשותיהם. שנאמר (מלאכי ב, יא-טז): "בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת… עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ… וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל יִבְגֹּד. כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח אָמַר ה' אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ אָמַר ה' צְבָאוֹת (שונא ה' את המשלח אשת נעוריו ומפרנס אחרת תחתיה), וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וְלֹא תִבְגֹּדוּ". אמרו חכמים (מגילה טו, א) שמלאכי הוא עזרא. שמו כראש הסנהדרין היה עזרא, ושמו הנבואי היה מלאכי. כראש הסנהדרין פעל לגירוש הנשים הנוכריות, וכנביא התנבא על בגידתם של עולי בבל בנשותיהם שעלו עמהם בנאמנות. וכן אמרו חכמים: "בשעה שעלו ישראל מן הגולה, נתפחמו פני הנשים מן השמש (מחמת טלטולי הדרך), והניחו אותן והלכו להם ונשאו נשים עמוניות, והיו (נשותיהם העזובות) מקיפות את המזבח ובוכות". הוא שמלאכי אומר (ב, יג): "וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה', בְּכִי וַאֲנָקָה". בגידה מעין זו היתה בפעם הראשונה בשיטים עם בנות מדין, ועתה שבו שנית לבגוד בנשותיהם עם נשים צעירות נוכריות ולעוזבן ללא פרנסה. ועל כך אמרו: "מִשֶׁגזלתָ וחמסתָ ונטלתָ יפיה ממנה, אתה משלחהּ?!" (ברא"ר יח, ה. וכן פירשו רש"י, רד"ק ומצודות על מלאכי ב, יג-טז).
