חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – הטוב והסיבוכים שב'ערב רב'

מגמת יציאת מצרים היתה להוציא לחירות את ישראל ואת כל הגרים המצטרפים אליהם, ולגאול בכך את כל הניצוצות הקדושים שהיו כלואים בכלא החומרנות ומשועבדים לרֶשע. שכל ניצוץ נוסף שיצא עמם לחירות הוסיף אור גדול, ומנגד, אם היה נשאר כלוא במצרים, היה ממשיך לתת כוחו למלכות הרשע.

ביאר האר"י, ששורש נשמתם של ה'ערב רב' בישראל, אלא שֶׁבְּעֵת יציאת מצרים רבים מהם עוד לא הגיעו לשלב הראוי לכתחילה לגיורם ולתיקונם. לכן מתחילה לא רצה ה' שמשה יגיירם (שער הפסוקים עמ' קז). אולם כשמשה רבנו ביקש לגיירם, לא מחה בו ה', כי אף שהדבר כרוך בסיבוכים וייסורים, התיקון שיצמח מכך גדול, שעל ידי כך לא יאבדו הניצוצות הקדושים הללו מישראל, ויתגדל ויתקדש שם ה' ותרבה הברכה בעולם.

כדי להבין את הסיבוכים שהתעצמו בעקבות קבלת ה'ערב רב', צריך לבאר שתהליך תיקון העולם כרוך בבירורים רבים שנעשים בשלבים. בכל שלב מתעוררים ניסיונות חדשים, וממעמקי הנפש ותהומותיה עולים רצונות ורעיונות טובים יחד עם סיגים רעים, וככל שישראל דבקים יותר בתורה, כך זוכים יותר להעמיק בגילוי הטוב ולהתגבר על הניסיונות, והסיגים הרעים נפרדים מהם, והם זוכים להזדכך ולהתעלות. וכשלא זוכים, הסיגים הרעים מתגברים, וכפי מידת התגברותם – רבים מישראל מתפתים, חוטאים ונופלים. ומתוך הצרות והייסורים שנגרמים מכך, הטוב מתגלה והסיגים הרעים נפרדים, וישראל ממשיכים לצמוח לשלב הבא. בצירוף ה'ערב רב' זכו ישראל להעלות עוד ניצוצות גדולים, אולם לשם כך הוצרכו להתמודד עם סיגים קשים יותר. כך היה במתן תורה: מצד אחד, בזכות ה'ערב רב' התגלתה התורה במדרגה גבוהה יותר, ויתרו, הגדול שב'ערב רב' – אף הוסיף פרשייה בתורה. מנגד, בהשפעת ה'ערב רב' גם חטאו ועברו משברים גדולים יותר.[2]


[2]. גלות מצרים נועדה להעלות גרים, הן בכך שכל ישראל שעלו ממצרים נקראים 'גרים', והן בתוספת ה'ערב רב'. ביאר האר"י ב'שער הפסוקים' עמ' קג, שישראל שבמצרים הם גלגול של דור המבול שחטאו בהשחתת זרע, ושל דור הפלגה שליבנו לבנים לעשות מגדל, ונתקנו במצרים בהטבעת הילדים במים ובעבודת הפרך בלבנים. ושם עמ' קז, מבואר ששעבוד מצרים נועד לתיקון ישראל, וישראל היו מבוררים יותר וה'ערב רב' פחות, ולרום מעלת משה רצה לקרב גם את ה'ערב רב', כי הם ניצוצות של בחינת ה'דעת', מִדַרגת משה, אלא שלקה עליהם "לפי שעדיין לא היה זמן תיקונם, ורצה לתקנם קודם זמנם".

כתב הרב פנחס הלוי בעל ה'הפלאה' ב'פנים יפות' (בראשית טו, יג): "עיקר גלות מצרים היה לברר הניצוצות קדושות שנפלו בחטא עץ הדעת, וכמו שאמרו חז"ל (פסחים פז, ב): לא גלו ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים, והיינו ניצוצות קדושות שמתלקטים אחד אחד במשך הגלות". ובכך תיקנו את ניצוצי הדעת שנתפזרו, ואם היו זוכים לגלות ה'דעת', היו הגרים באים מעצמם, וכשלא זכו, ואמר אברהם 'במה אדע', והמשיך את חטא עץ הדעת – נצטרכו לרדת לגלות כדי לתקן את ה'דעת', שנאמר (בראשית טו, יג): יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ; וכ"כ שם שמות יא, ב. וכ"כ בפירוש 'הפלאה' להגדה של פסח ('ולבן ביקש'), שהגרים הם פנימיות הרכוש הגדול שעמו יצאו ישראל ממצרים, ולכן עלינו להודות גם על הגלויות כמו על הגאולות, שעל ידי הגלויות מצטרפים גרים. ובספרו 'המקנה' (קידושין ע, ב) כתב שאף שהגרים באים מכוח הניצוץ הקדוש, אי אפשר שלא תהיה דבוקה בהם מעט פסולת, וצריך להיזהר שלא ישפיעו לרעה על ישראל, וכפי שהיה ב'ערב רב'. וכ"כ ב'פנים יפות' (דברים ז, א; יז), שככל שישראל בגדלות, ביכולתם לקלוט יותר ניצוצות קדושים בלא להיגרר אחר הפסולת הדבוקה בהם. וכ"כ רבי צדוק ב'דובר צדק' עמ' 111. ושם עמ' 200 כתב: "ובכל מתנות טובות דישראל היו גם גרים, ובעת מתן תורה היו ערב רב, ושורשם יתרו שנזכר שמו בתורה, וכן במתנת הארץ היו הרבה ושורשם רחב" (עי' שהש"ר א, ג, ג). וכן ב'שפת אמת' יתרו תרנב, ובפרשת בא תרמג: "כי ידוע שבני ישראל העלו ממצרים ניצוצות קדושות שהיו נמצאים שם, כדכתיב: כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". ומבאר שהרכוש הרב גרם לחטא העגל, הן הזהב והכסף והן ה'ערב רב'. כי "היה צריך עבודה גדולה לתקן אותם ולצרפם צירוף אחר צירוף. אכן, ודאי יתוקן הכל… עד גאולה העתידה, וזה השבח שעשו כדבר משה".

תפריט