כפי שלמדנו, למרות שמלכתחילה הזהיר ה' את משה רבנו שלא לגייר את כל ה'ערב רב', משה רבנו, עבד ה' הנאמן, החליט לגיירם. מפני שסבר שאין לדחות את מי שרוצה להתגייר, ואם ידחום עד לזמן שיהיו ראויים להתגייר לכתחילה, יש לחשוש שתאבד השעה וכשיגיע זמן תיקונם לא תהיה הזדמנות לגיירם, ויצטרכו ישראל לעבור גלויות וייסורים רבים כדי להחזירם. ולא מחה ה' בידו, כי באמת זה היה רצונו של ה', שמשה רבנו יתנדב מעצמו לגיירם, וימסור את נפשו עליהם כדי לגלות את הטוב שגנוז בהם.
במסירות נפשו של משה רבנו על כלל ישראל, ועל הקשורים לישראל ובכללם ה'ערב רב', גילה משה רבנו את רצונו של ה' ששום כוח חיים טוב לא יאבד. ולמרות כל הייסורים והסיבוכים שייגרמו מכך, בזכות צירופם לכלל ישראל, דבר ה' וברכתו יתגלו במדרגה גבוהה יותר. וכן בכל הדורות, תלמידי החכמים הגדולים, ממשיכי דרכו של משה רבנו, הרועים הנאמנים, אוהבי ישראל, החפצים בגילוי התורה בשלימות ובקידוש השם בעולם – מוסרים נפשם על קיבוץ כל הניצוצות הקדושים, ומקרבים גם את הרחוקים וגם את הגרים. אמנם התהליך מסובך, אולם דווקא על ידו מתגלים דברי התורה באופן העמוק והמבורר ביותר.
עוד אמר האר"י, שבסוף הדורות, ב'עקבתא דמשיחא', הגאולה תלויה בתיקון כל נשמות הגרים שבמדרגת 'ערב רב', שמצד אחד בפועל הן במדרגה נמוכה, ומצד שני שורשן גבוה מאוד, במדרגת עומק דעתו העליונה של משה רבנו. וכיוון שהן קשורות לשורש נשמתו של משה רבנו, לא נכנס משה רבנו לארץ אלא נותר בחוץ לארץ, עד שיחזרו כולם להצטרף לישראל.[4]
וכן למדנו בזוהר (ח"ב מה, ב; ראו עוד ח"ב קצא, א), שה' התחשב ב'ערב רב', ולכן אף שמתחילה היתה התוכנית שישראל ייכנסו לארץ בדרך הקצרה, דרך ארץ פלישתים, כיוון שה'ערב רב' הצטרפו אליהם, והיה חשש שמפחד המלחמה בפלישתים ובכנענים יחזרו למצרים, הורה ה' לכל ישראל לִסְבּוֹב ולהאריך את מסעם דרך המדבר וים סוף, כדי שבינתיים יתחזקו ה'ערב רב' באמונתם עִם ישראל. עוד משמע מהזוהר, שמשה רבנו מסר את נפשו בעיקר על ה'ערב רב', שהואיל והזוהר פירש שהם אלו שחטאו בחטא העגל, גזירת הכילוי היתה בעיקר עליהם ועל אלו מישראל שנגררו אחריהם. הרי שעל ה'ערב רב' אמר ה' למשה רבנו (שמות לב, י): "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ורָמַז בכך למשה שהדבר תלוי בו, שאם לא יתעצם להצילם – מידת הדין תגבר, ויצטרך ה' לכלותם. הבין משה שיש בכוחו להצילם ומסר נפשו עליהם, ולאחר שהעניש את כל החוטאים וביער את העבודה הזרה, אמר לה' (שם לב, לב): "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". בכך הסכים משה למסור נפשו עליהם בעולם הזה ובעולם הבא, שכן מי שנמחה מספרו של ה' נמחה לעד מכל העולמות.
