בימי קדם היו המנצחים במלחמה עושים במנוצחים כל מה שרצו, שכן מבחינת החוק הם נחשבו כרכושם. רבים מבני העם המנוצח היו נהרגים בהתעללות פומבית, אחרים נמכרו לעבדים. רבות מנשות העם המנוצח היו נאנסות ללא רחם ונמכרות לשפחות או נרצחות, וכדי להציל את עצמן ממוות אכזרי או מחיי רעב הן נהגו להתקשט כדי שאולי ימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויהיו להם לפילגשים. רק במאות השנים האחרונות החל היחס לשבויים להשתנות, אולם עוד לפני כשמונים שנה, במלחמת העולם השנייה, התירו לחיילים לאנוס נשים בעת הכיבוש.
כדי לרומם את ישראל מהחטא של אונס נשות העם המנוצח, ציוותה התורה את חיילי ישראל לגדור את עצמם מכל מחשבה של עריות, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". אך אם למרות זאת חשק חייל באחת השבויות, כדי שלא ירבה לחטוא באיסור, התירה לו התורה במסגרת דין 'אשת יפת תואר' לבוא אליה בסערת הקרב פעם אחת, ובתנאי שיתחייב לשאתה לאשה. לאחר מכן אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה הסכימה להיכנס תחת כנפי השכינה בגיור ולהינשא לו – היה מגייר אותה מיד, והיו צריכים להמתין שלושה חודשים עד שיינשאו, כדי שאם היא בהיריון, ידעו אם התעברה בהיותה גויה או לאחר גיורה.
אם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, היה מניח לה שלושים יום לבכות ולהתאבל בביתו על הוריה ועל דתה שהיא צריכה לעזוב, ובאותו זמן היה עליה לגלח את ראשה ולגדל את ציפורניה. אם לאחר חודש האבלות המשיך האיש לרצות בה, וגם האשה הסכימה להתגייר – היתה מתגיירת ונישאת לו. ואם האיש חזר בו ולא רצה לשאתה לאשה, אסור היה לו למוכרה לשפחה, אלא עליו לשחררה לחופשי במעמד של 'גר תושב'. שנאמר (דברים כא, יד): "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ – וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף. לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ". בהיותה במעמד של 'גר תושב' חובה לגמול עמה חסד, ואסור לאיש מישראל לשאתה לאשה בלא גיור גמור. כמו כן, אם האשה לא רצתה להתגייר או לא רצתה להינשא לו, היה יכול להשהות אותה אצלו עד שנים עשר חודש, שאולי בכל זאת תתרצה לו. אם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, עליו לשחררה לחופשי במעמד של 'גר תושב'. (רמב"ם מלכים ח, ב-ח; י, יב).[17]
כתבתי למעלה כדעת רמב"ם (מלכים ח, ג-ז), חינוך (תקלב) ומאירי, שרק ברצונה ניתן לגיירה ולשאתה. אמנם לרש"י (קידושין כב, א, 'ליקוחין'), רמב"ן (דברים כא, יב), יראים, ריטב"א ונימוק"י (יבמות מז, ב), יכול לגיירה בעל כרחה (המקנה על קידושין כב, א, כתב שגם לרש"י אם בא עליה במלחמה אינו רשאי לכוף אותה להתגייר). אמנם כבר למדנו בהערה 13, שגם לשיטתם אין ראוי לגיירה בעל כרחה, כי אם לא תהיה שותפה באמונתו, יש חשש שתכשיל אותו באיסורים. גם הנישואין צריכים להיות בהסכמתה (ערוה"ש העתיד מלכים עז, ט. ולזרע אברהם כב, יכול לקדשה בעל כרחה).
