עד לפני כמאתיים שנים, במשך אלפי שנים, העבדות היתה רווחת בכל העולם. אנשים היו בטוחים שמוסד העבדות הוא טבעי לחברה האנושית, וזו הדרך הראויה לקיום האנושות באופן הטוב ביותר יחסית. לא כאן המקום לעיין בכך, אולם נציין שהתורה אינה מנסה לעקור את טבעו של האדם אלא לרוממו ולזככו. לשם כך נועדו הלכות עבדים, לכוון את ישראל לנהוג כפי מידת המוסר האפשרית גם בעודם נאלצים לקיים את העבדות, ותוך כך לקבוע עקרונות שיסמנו את הדרך לביטול העבדות. סוגיה זו קשורה להלכות גיור, מפני שהעבדים והשפחות שנקנו על ידי ישראל נצרכו להסכים לעבור גיור כפי שיבואר בהלכה זו, ואם ישוחררו ייעשו יהודים גמורים כמבואר בהלכה הבאה.
ישראל שקנה עבדים או שפחות מבני העמים, חייב להתנות את קנייתם בכך שיסכימו לעבור גיור ולהתחייב במצוות שעבדים חייבים בהן. היינו בכל המצוות שבתורה, זולת המצוות הקשורות לאיסורי עריות ויחסי אישות, שבהן דיניהם שונים. בנוסף, עבדים פטורים ממצוות עשה שהזמן גרמן, שמהן אף נשים יהודיות פטורות (חגיגה ד, א). לכן עבדים חייבים במזוזה ובקורבן פסח, ופטורים מציצית ותפילין. כללו של דבר, בעת שהעבדים מתגיירים, הם יוצאים מכלל הגויים אבל למעמד ישראל עדיין לא הגיעו (רמב"ם איסו"ב יב, יא). וכן דין צאצאי שפחה עד סוף כל הדורות.
לפיכך, כאשר רצה אדם מישראל לקנות עבד מהעמים, היה צריך להביאו לפני בית דין של שלושה כדי לגיירו. ואין שואלים אותו אם רצונו להצטרף לעם ישראל, שהואיל והוא עבד, הוא נגרר בכך אחר אדונו. אבל לעניין המצוות צריך לשאול אותו אם הוא מוכן לקבלן, וכדרך שמקבלים את כל הגרים, מודיעים אותו את עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ועונשן ושכרן (שו"ע יו"ד רסז, ג). אם הסכים – מצווה על אדונו למול אותו כדרך שנצטווה אברהם אבינו למול את עבדיו (בראשית יז, יב-יג), והמוהל מברך על מילתו (שו"ע רסז, א; יב). לאחר שיתרפא מברית המילה, יטבול בפני שלושה, ובעודו במים יקבל עליו את המצוות. כיוון שהטבילה היא על פי החלטת העבד להתגייר ולקבל את המצוות, העבד הוא שמברך על הטבילה ולא האדון (שו"ע ורמ"א רסז, ג). וכן דין שפחה, שצריכה להתקבל בבית דין ולטבול בברכה לשם גיורה.
אם בעת קנייתם, העבד או השפחה התלבטו אם הם מסכימים להתגייר ולקבל את המצוות, מותר היה לאדון לקיימם אצלו עד שנים עשר חודש, תוך תקווה שיצליח לחנכם לכך ויסכימו להתגייר ולקבל את המצוות. עברו שנים עשר החודשים ולא הסכימו – חובה על האדון למוכרם לנוכרי (שו"ע רסז, ד).[13]
לאחר גיורם, האדון חייב לאפשר לעבדיו ולשפחותיו לקיים מצוות, לפיכך אסור לו למוכרם לנוכרי, כי לא יוכלו לקיים אצלו מצוות כהלכה. עבר ומכרם לנוכרי, קנסו אותו חכמים שיצטרך לפדותם במחיר של עד פי עשרה משוויים, ואחר כך יהיה חייב לשחררם (גיטין מד, א; שו"ע רסז, פ).
כמו כן, אסור לאדון שגר בארץ ישראל לחייב את עבדו לרדת עימו לחוץ לארץ, כי בכך הוא מבטלו ממצוות יישוב הארץ, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). ואם העבד לא הסכים לרדת עמו, חובה עליו למוכרו לאדון שגר בארץ או לשחררו (גיטין מג, ב; מד, א; שו"ע רסז, פב).
יתירה מזו, עבד או שפחה שנקנו בחוץ לארץ, יכולים לתבוע מאדונם לעלות לארץ כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ, ואזי או שהאדון יעלה איתם או שימכרם לאדון שגר בארץ או שישחררם (כתובות קי, ב; שו"ע רסז, פד). ואם האדון לא הסכים, והעבד ברח ועלה לארץ, ציוותה התורה שלא להחזירו לאדונו שבחוץ לארץ, שנאמר (דברים כג, טז-יז): "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ". אלא צריך האדון לשחררו בגט שחרור. ואם לא הסכים לשחררו, בית הדין מפקיע את שעבודו ומשחררו (גיטין מה, א; שו"ע רסז, פה).[14]
בזמן שהיובל היה נוהג, במקרה שהעבד לא הסכים לקבל עליו מצוות, בדיעבד היה אפשר להסתפק בכך שיקבל עליו בפני בית הדין להיות 'גר תושב', היינו לשמור שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בתורה. אולם מאז שבטלו היובלות, כמאה וחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, אין סמכות לבית הדין לקבל 'גר תושב' (רמב"ם איסו"ב יד, ח-ט). לראב"ד הסמכות שבטלה מבית הדין היא לקבל 'גר תושב' למעמד שחייבים להחיותו, אבל אפשר לקבל את התחייבותו לקיים שבע מצוות בני נח, ובאופן זה לקבלו לעבדות. וכן נהגו באשכנז (רמ"א רסז, ד). עבד כזה אינו נעשה יהודי בעת שחרורו. למו"ר הרצי"ה (הערות למשפט כהן סי' סג, עמ' שסג) לדעת הראב"ד מספיק לשם כך שיקבל שלא יעבוד עבודה זרה, ולרב ישראלי (עמוד הימיני יב, טו) צריך קבלה של כל שבע מצוות בני נח.
[14]. כאשר עבד ברח מחוץ לארץ לארץ, והאדון אינו רוצה להפסיד את עבדו, לדעת ריטב"א (גיטין מה, א) ור"ן (על רי"ף גיטין כג, ב), הוא רשאי לעלות לארץ או למוכרו לתושב הארץ. ולרמב"ם (עבדים ח, ט-יא), אם האדון לא הסכים שהעבד יעלה לארץ, ובעקבות זאת העבד ברח ועלה, האדון איבד את זכותו לשעבד אותו, והוא יוצא לחרות, וחובה על אדונו לכתוב לו גט שחרור. לרא"ש (גיטין ד, מג) דעה אמצעית, לפיה גם אם האדון יעלה לארץ אינו יכול לשוב לשעבדו, שמא ישדלוֹ לשוב ולצאת לחו"ל, אבל הוא רשאי למוכרו לאדון אחר המתגורר בארץ ישראל.
ביארו המפרשים על הפסוק: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כג, טז), שפשט הכתוב עוסק בעבד גוי שברח מאדונו הגוי כדי לדבוק באמונת ישראל ולעבוד את ה', ולכן אין לדחות אותו אחר שבטח בנו ובא לחסות תחת כנפי השכינה (תרגום יונתן, אונקלוס, רש"י, ראב"ע, רמב"ן, ועוד). וכתב מאירי (גיטין מה, א) שאף הסבר זה נכון להלכה, וכ"כ חת"ס שם.
