ח – קביעת מעמד הגבעונים

[7]. פסיקתא דרב כהנא יג: "אוריה, היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים: לא גבעוני הוא? וְגַם אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה', אוּרִיָּהוּ בֶּן שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים (ירמיה כו, כ), וכתיב: וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים (יהושע ט, יז), וצריך הכתוב ליחסו, וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן (ישעיה ח, ב)". וכן בילקו"ש פנחס רמז תשעא, ירמיהו רנז. וההסבר הוא שאוריה היה כהן, וביזו אותו על שהיה גבעוני, כי מצד אימו היה מצאצאיהם, שכן להלכה אם עברו והתחתנו הנישואין תקפים. כפי הנראה באופן זה במשך הדורות רבים מצאצאי הגבעונים בחרו בזהות היהודית, ונעשו חלק מישראל (ראו קידושין עב, ב, ומסורת הגיור טז, יא). מנגד, כיוון שהתגיירו במרמה, חלק מהם נותרו בזהות גבעונית, ולא התחתנו עמהם. ואף אם התערבו בישראל, השתדלו להימנע מלהתחתן עם אלה שניכרה בהם הזהות הגבעונית האכזרית, וכפי שכתב הרמב"ם (איסו"ב יט, יז): "וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד – חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא". כך אירע שבמשך הזמן והגלויות שאחר חורבן בית המקדש השני, נטמעו רבים מהגבעונים בגויים ואבד שמם, ואין עוד תקווה שיחזרו, שאמרו חכמים: "אף לעתיד לבא הקב"ה מרחקן" (במדב"ר ח, ד; ירושלמי סנהדרין ו, ז).