בעקבות אכזריות הגבעונים, שלא הסכימו להתפייס בכופר ודרשו להמית שבעה מצאצאי שאול, קבע דוד שהאיסור להתחתן בגבעונים יישאר לדורות עולם. "אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנים, וגומלי חסדים… כל שיש בו שלשה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו". וכיוון שלא היתה בהם רחמנות על צאצאי שאול, גזר שלא יתחתנו בהם לעולם (יבמות עט, א). כלומר, למרות שגיורם היה כשר, אסרו חכמים להתחתן עמם (משנה יבמות עח, ב; שו"ע אה"ע ד, א).
למרות זאת, נותרו הגבעונים קשורים לישראל, ויחד עמהם ירדו לגלות בבל, ויחד עמהם עלו מבבל בימי הקמת בית המקדש השני, ונקראו 'נתינים' (קידושין סט, א). בימי רבי יהודה הנשיא, יותר ממאה שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, ביקשו לבטל את שעבודם של הנתינים כדי להתירם להתחתן בישראל. השיב רבי יהודה הנשיא שאמנם ישראל יכולים למחול על השעבוד לעבודת הציבור, אבל אינם יכולים להתיר את השעבוד לעבודת המזבח. וכך נשאר דינם, שהם יהודים, אך מותר להם להתחתן רק בינם לבין עצמם ולא עם ישראל (יבמות עט, ב). אמנם כיוון שהאיסור מדברי חכמים, בדיעבד אם עברו והתחתנו, הנישואים תקפים ואין דורשים מהם להתגרש (עי' רע"א כתובות כט, א). ונראה שבאופן זה גבעונים רבים הצטרפו לישראל עד שאף היה נביא מצאצאיהם. מנגד, היו גבעונים אחרים שלאחר חורבן בית המקדש השני חזרו ונטמעו בגויים.[7]