ד – דרשת השבת

פורסם בקטגוריה פרק ה - תפילה ותורה בשבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ד,א – פרשת ויקהל היא יסוד תקנת הדרשה בשבת

שמות לה, א-ג: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

ילקוט שמעוני פרשת ויקהל רמז תח: "ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים: מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה: עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו, משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג. אמר משה לישראל: אם אתם עושים כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם, כאילו המלכתם אותי בעולמי, שנאמר: ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל. וכן דוד הוא אומר: בשרתי צדק בקהל רב, וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה, אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם".

וכיוצא בזה כתב בספר תניא (הראשון) סימן יח: "ומצווה להיקהל בבתי כנסיות לדרוש מעניין היום לנשים וגם לעמי הארץ, שכך מובא בתנחומא: ויקהל משה, בעלי אגדה היו אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר הקהל בראשה אלא פרשה זו בלבד. ולמה, כך אמרה הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות על דבר שבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות בכל שבת וליכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמד בהן תורה ברבים".

כתב בעל ספר העקידה בפרשת ויקהל (שער כה): "עיקר שביתת השבת נועדה לקבוע בלבנו לימוד התורה ופירושה, לפי שבו ינוחו מכל עסקי הזמנים המטרידים, ויוכלו להפנות את לבבם להיקהל ולעמוד על נפשם ללמוד מפי המלמד, ולקרוא כולם בשם ה', מקרא ומשנה ותלמוד איש לפי ערכו. והמשכילים ימצאו בו נחת כי יבקשו תורה מפיהם וכו'". ובסוף דבריו כתב: "ולא כאותם שהורגלו בישיבת עמי הארץ ודברי רכילות ולשון הרע המטילים קנאה ושנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו, אשר הם מאזרי זיקות באפם, עצים לחרחר ריב ומדון, אשר בהם מטרידים התפילה ומונעים התורה, והם בכלל לא תבערו אש ביום השבת".

ד,ב – תקנה שלא לקרוא בכתבי הקודש מפני ביטול בית המדרש

משנה שבת קטו, א: "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. אף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהם – מפני ביטול בית המדרש". רש"י: "בין שקורין בהן – כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת. בין שאין קורין בהן – כגון כתובים, ורבינו הלוי אמר: דאפילו יחידים אין קורין בהן, כדקתני טעמא משום ביטול בית המדרש, דמשכי לבא, ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול, ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר, וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים… מפני בטול בית המדרש – שהיה קבוע בשבת, כדפרישית לעיל". ובהמשך ה, יד יבואר אם למעשה יש כיום איסור לקרוא בכתובים בשבת.

ואף שבדרך כלל אדם צריך ללמוד במקום שלבו חפץ, בזמן הדרשה תקנו שלא ללמוד בכתובים ובשאר דברים שלבו חפץ, "לפי שמבטלו מלילך אצל הדורש" (רש"י קטז, ב).

ד,ג – גם חכמים צריכים להשתתף בדרשה, ופיוס רב יוסף

נזכיר לטוב את הרב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, רבה של שכונת אחוזה בחיפה, שחיזק מאוד את עניין הדרשה, וקיבץ ואסף מקורות רבים על כך ודייק בהם וביארם, כמובא במאמרו "יחודו החינוכי של שיעור הרב בשבת" (נדפס בנחלת בנימין א, עמ' 59 ואילך, ולפני כן בקובץ תושבע"פ כג, עמ' קמז-קס).

ברכות כח, ב: "רב אויא חלש ולא אתא לפרקא דרב יוסף. למחר כי אתא, בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף. אמר ליה: מאי טעמא לא אתא מר לפרקא? אמר ליה: דהוה חליש לבאי ולא מצינא. אמר ליה: אמאי לא טעמת מידי ואתית? אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב הונא? דאמר רב הונא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין! – אמר ליה: איבעי ליה למר לצלויי צלותא דמוספין ביחיד, ולטעום מידי ולמיתי! – אמר ליה: ולא סבר לה מר להא דאמר רבי יוחנן: אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור? – אמר ליה: לאו אתמר עלה: אמר רבי אבא: בצבור שנו". (אגב, מבארת שם הגמרא שלהלכה מותר לטעום לפני מוסף).

רש"י: "לא על לפרקא דרב יוסף – שהיה ראש הישיבה בפומבדיתא, והיה דורש בשבת קודם תפלת המוספין, ולאחר הדרשה היו הולכים לבית הכנסת ומתפללים תפלת המוספין".

ויש לציין שרב יוסף נודע כענוותן, כמבואר בסוטה מט, ב. ואע"פ כן היה צריך אביי לפייסו שלא יצטער ויקפיד על כך שרב אויא לא בא לדרשתו. (אמנם אפשר לבאר שהיה צריך אביי לטרוח לפייסו כי היה רב יוסף רגיש, שאמר רב יוסף על עצמו שיש בו משלושת הדברים שעליהם אמרו חכמים שחייהם אינם חיים, רחמנין, רתחנין ואניני הדעת – פסחים קיג, ב).

ד,ד – הקפדתו של רב יהודה שרבה בר בר חנה יבוא לדרשתו

שבת קמח, א: "רבה בר בר חנה איקלע לפומבדיתא, לא על לפירקיה דרב יהודה. שדריה לאדא דיילא (הממונה), אמר ליה: זיל גרביה (קח בגדו עד שיבוא). אזיל גרביה, אתא, אשכחיה דקא דריש (מצא את רב יהודה דורש): אין מחזירין את השבר. אמר ליה: הכי אמר רב חנא בגדתאה אמר שמואל: הלכה, מחזירין את השבר. אמר ליה: הא חנא דידן, והא שמואל דידן – ולא שמיע לי, ולאו בדינא גרבתיך"?! רש"י: "הא חנא דידן – ממקומנו הוא, ולא שמענו זאת מפיו עד הנה. ולאו בדינא גרבתיך – בתמיה; שאילו לא באת לא למדנו".

וציין הרב בנדיקט, שרבה בר בר חנה היה מגדולי התורה שבדורו, דור ראשון לאמוראים, והיה חברם של רב ושמואל, ולאחר מותם נחשב מזקני הדור. וכאשר הזדמן לפומבדיתא, היה הרב שם רב יהודה, תלמידם של רב ושמואל חבריו. ואע"פ כן כשלא בא רבה בר בר חנה לדרשה שלו, שלח רב יהודה את הממונה להכריחו לבוא לדרשה.

ד,ה – רב חסדא מצווה לנדות את זקני נזוניא שלא באו לדרשתו

קידושין כה, א: "סבי דנזוניא (שם מקום) לא אתו לפירקיה דרב חסדא, אמר ליה לרב המנונא: זיל צנעינהו (רש"י: 'אמור אליהם להסגר ולישב בבית וזה לשון נדוי לתלמיד חכם כדאמר במועד קטן יז, לאמר לו דרך כבוד הסגר ושב בביתך'). אזל אמר להו: מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא? אמרו ליה: אמאי ניתי? דבעינן מיניה מילתא ולא פשט לן. אמר להו: מי בעיתו מינאי מידי ולא פשיטנא לכו? בעו מיניה: עבד שסרסו רבו בבצים, מהו? כמום שבגלוי דמי (ויוצא לחופשי), או לא? לא הוה בידיה. אמרו לו: מה שמך? אמר להו: המנונא, אמרו ליה: לאו המנונא אלא קרנונא ('יושב קרנות אתה ולא בעל תורה'). אתא לקמיה דרב חסדא, א"ל: מתניתא בעו מינך…" (ממשנה למדנו שיוצא לחופשי).

וביאר הרב בנדיקט, שיש ללמוד מזה, שלא לשאת ולתת עם מי שצריך נידוי, ושהמנסה לשכנע אותו סופו שנכשל בדבר משנה. ושנית, שהצנעתם היתה תקיפה ועמוקה כל כך עד שלא נזכרה בש"ס שום הלכה בשם סבי דנזוניא. ועוד יש לשים לב, שאף שנודע רב חסדא בחסידותו: "חסדא שמך וחסדאין מילך" (גיטין ז, א), הקפיד עליהם וצווה לנדותם.

ד,ו – נהגו החכמים לבא לדרשה מכל רחבי תחום השבת

בבא קמא כ, א: "א"ל רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא, דאיבעיא לן מילי מעלייתא" (בעניין זה נהנה וזה לא חסר). רש"י: "בתחומא – לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא…".

זבחים ב, ב: "אמר ליה רבינא לרב פפא: לא הוית גבן באורתא בתחומא בי חרמך (שם מקום), דרמי רבא מילי מעלייתא אהדדי ושני להו" (בעניין כוונה בזבחים, אם סתם נחשב ככיוון או לא). רש"י: "לא הוית גבן באורתא בתחומא – כלומר חבל על שלא היית אמש בשבת אצלנו בתוך התחום שתוכל לבא לבית המדרש ולשמוע".

בבא בתרא נא, א: "אמר ליה רב נחמן לרב הונא: לא הוה מר גבן באורתא בתחומא, דאמרינן מילי מעלייתא. (אמר ליה: מאי מילי מעלייתא אמריתו? המוכר שדה לאשתו – קנתה, ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי)".

ד,ז – נהגו תלמידי חכמים לרוץ לדרשה ונתנו דוגמא לכל המוני העם

ברכות ו, ב: "אמר רבי זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא (לשמוע הדרשה), אמינא: קא מחללן רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (הושע יא): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו' – אנא נמי רהיטנא". רש"י: "לפרקא – לשמוע הדרשה. מחללן רבנן שבתא – דאמר מר (שבת קיג, ב) אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, שנאמר אם תשיב משבת רגלך".

והביא הרב בנדיקט את דבריו של הרב חיים צבי ערנרייך, בחיבורו "קצה המטה" (על מטה אפרים תרב, מא): "שאפילו צדיקים אנשי מעשה שבעיר מחויבים לילך לשמוע הדרשה, והם יהיו הראשונים, ומהם ילמדו המון שלא להיות מסיר אזנו משמוע תורה… וכבר מצינו בספרי מוסר, שרבנו הבית יוסף והאר"י הקדוש ז"ל הלכו לשמוע בכל שבת דרשות הרב מהר"ם אלשיך ז"ל". ויש לציין שמהר"ם אלשיך היה תלמידו של מרן הבית יוסף, והוא הסמיכו ומינהו לדיין בבית דינו, ואע"פ כן היה בא לשמוע את דרשתו.

ד,ח – גם עמי הארץ צריכים להשתתף ויש להם על כך שכר

ברכות ו, ב: "אמר רבי זירא: אגרא דפרקא – רהטא. אמר אביי: אגרא דכלה – דוחקא. אמר רבא: אגרא דשמעתא – סברא". רש"י: "אגרא דפרקא – עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם – היא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד. אגרא דכלה – שבת שלפני הרגל, שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל. אגרא דשמעתא סברא – שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר".

ובפני יהושע ביאר, שתלמוד תורה הוא מן הדברים שאמרו עליהם שהקרן קיימת לעולם הבא והפירות לעולם הזה (שבת קכז, א), ואם כן ביארו כאן שגם עבור ת"ח השכר שבעוה"ז הוא על הריצה והדוחק וכו', ואילו על ההבנה שכרם בעולם הבא. ע"כ. אבל לעמי הארץ יש שכר בעולם הבא גם בלא שהבינו, וכפי שאמרו בשבת סג, א, ושיר השירים רבה ב, א, לגבי דגלו עלי אהבה.

ד,ט – התירו לעבור במים ולחזור לצורך הדרשה ביום הכיפורים

יומא עז, ב: "תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו, או פני מי שגדול ממנו – עובר עד צוארו במים, ואינו חושש… רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר במיא לנטורי פירי… רב יוסף שרא להו לבני בי תרבו למיעבר במיא למיתי לפירקא, למיזל לא שרא להו. אמר ליה אביי: אם כן אתה מכשילן לעתיד לבא. איכא דאמרי: שרא להו למיתי, ושרא להו למיזל. אמר ליה אביי: בשלמא למיתי – לחיי, אלא למיזל – מאי טעמא? כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא".

רש"י: "לפירקא – שהיו דורשין ביום הכפורים". וכן נפסק למעשה, שההולך לדרשה ולהקביל פני אביו או רבו, שהם דברי מצווה, יכול לעבור במים ואף לחזור דרך המים. אבל היוצא לשמור על פירותיו רשאי ללכת במים אבל לחזור במים – אסור (טור וב"י או"ח תריג; שו"ע תריג, ה, ח).

ד,י – הקילו שלא יחזור מבית המדרש לבער חמצו ולהסתפק בביטול

פסחים ז, א: "תניא: היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו – מבטלו בלבו, אחד שבת ואחד יום טוב. בשלמא שבת – משכחת לה, כגון שחל ארבעה עשר להיות בשבת (שאז למדו בבוקר). אלא יום טוב – בתר איסורא הוא (שכבר נכנס הפסח)! – אמר רב אחא בר יעקב: הכא בתלמיד יושב לפני רבו עסקינן, ונזכר שיש עיסה מגולגלת בתוך ביתו, ומתיירא שמא תחמיץ, קדים ומבטיל ליה מיקמי דתחמיץ. דיקא נמי, דקתני: היה יושב בתוך בית המדרש, שמע מינה". רש"י: "עיסה מגולגלת – שלא החמיצה, ומפני אימת כבוד רבו אין יכול לקום ולילך ולאפותה".

ד,יא – התירו לפנות קש ותבן

שבת קכו, ב: "משנה: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים, ומפני בטול בית המדרש". רש"י: "מפנין – אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעודה, או תלמידים לדרשה, ולא חיישינן לטרחא דשבת". ובגמרא שבת קכז, א, הסתפקו אם כשיש הרבה אורחים, התירו לפנות יותר מארבע חמש קופות של תבן, ואם כל אחד מפנה למקומו, או שאחד מפנה לכולם. "אמר רבה אמר רבי חייא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים (רש"י: שאין מקום לתלמידים להושיב), ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי כל השדה כולה. ורב יוסף אמר רבי הושעיא: פעם אחת הלך רבי חייא למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי חייא כל השדה כולה. שמע מינה: הכל לפי האורחין. ועדיין תבעי לך: חד גברא מפני ליה לכולא, או דילמא כל גברא וגברא מפני לנפשיה? – תא שמע ועימר רבי. – ולטעמיך, רבי בדנפשיה עימר (וכי אורחיה דנשיא בהכי)? אלא: צוה ועימר, ולעולם כל חד וחד מפני לנפשיה".

ד,יב – איסור קביעת סעודה בזמן הדרשה

גיטין לח, ב: "אמר רבה, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון: דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת, ושתיהן נעקרו". (ומשמע נעקרו ירדו מנכסיהם, ועל ידי כך אבד שמם).

רש"י: "בעידן בי מדרשא – כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר". והר"ן (על רי"ף שבת מג, ב), הוסיף שאין כאן כבוד שבת: "בעידן בי מדרשא – כשהחכם דורש ברבים בשבת יושבין בסעודה ואין כאן כבוד שבת והיה להם להקדים או לאחר". וכן הזהיר רבי אליעזר מגרמייזא, בעל הרוקח (שבת נה): "ואין להניח הדרשה עבור הסעודה השלישית". וכ"כ ביש"ש גיטין שם.

וכן נפסק בשו"ע רצ, ב. ובמ"ב רצ, ז, הרחיב בהבאת המקורות לחיזוק העניין, וסיכם: "לפיכך אסור לו לפנות עצמו מדברי תורה ולקבוע סעודתו בשעה שדורשין בבית המדרש דברי תורה ברבים, אלא יקדים אותה או יאחר אותה. וזהו תוכחת מגולה לאותן האנשים שמטיילין בעת ההיא בשוקים וברחובות כי אפילו סעודת שבת שהיא מצוה אסור אז מפני בטול תורה וכל שכן לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה שאסור". ושם בסעיף ח: "ולאכול בלי קביעות סעודה כמו שרגיל בימות השבת נראה שמותר, וכנ"ל בסימן רמ"ט ס"ב לענין ערב שבת עיין שם…".

ד,יג – מיתת בני רבי מאיר

מדרש משלי (לא, י): "אשת חיל מי ימצא. אמרו מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו, מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא ר' מאיר מבית המדרש לביתו, אמר לה: היכן שני בני, אמרה: לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי לבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנו לו כוס של הבדלה והבדיל, חזר ואמר: היכן שני בני. אמרה לו: הלכו למקום אחר ועכשיו הם באים, הקריבה לפניו המאכל ואכל ובירך. לאחר שבירך אמרה לו רבי: שאלה אחת יש לי לשאול לך. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא. אמר לה: בתי, מי שיש פקדון אצלו הוא צריך להחזירו לרבו. אמרה לו: רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו. מה עשתה, תפשתו בידה, והעלתה אותו לאותו חדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: בני בני, רבי רבי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן. באותה שעה אמרה לו לר' מאיר: רבי, לא כך אמרת לי, אני צריך להחזיר הפקדון לרבו. אמר: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך (איוב א, כא). אמר ר' חנינא: בדבר הזה נחמתו ונתיישבה דעתו, לכך נאמר: אשת חיל מי ימצא. אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נתחייבו בניו של ר' מאיר ומתו בבת אחת, מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה. אמר ר' יוחנן ואפילו בדברי הבטלה, שבשעה שניתנה תורה לישראל לא הזהירן אלא על דברי תורה, שנאמר: היום הזה ה' אלוהיך מצוך לעשות (דברים כו, טז)".

וכן הביא מדרש זה הרוקח סימן נה: "מפני מה נתחייבו שני בניו של רבי מאיר שמתו שניהם ביחד בשבת במנחה? מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש במנחה ואוכלים". והביאו המ"א רצ, א, והבין שבמקום ללכת לשמוע את הדרשה אכלו. אמנם הרוקח לא כתב שמדובר על הדרשה, אלא שהניחו בית המדרש ואכלו.

ד,יד – הלכה למעשה לגבי קריאת כתובים

בגמרא שבת קטז, ב, נחלקו אימתי אסור לקרוא בכתובים. "אמר רב: לא שנו אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש – קורין. ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין".

ופסקו הרי"ף והרא"ש שהלכה כרב, שבזמן בית המדרש אין קורין, היינו קודם אכילה שאז היו דורשים. ושלא בזמן בית המדרש, היינו אחר האכילה, שלא היו דורשים בהלכה משום שכרות, קוראים בכתובים. (ושם בגמרא מבואר שדעת שמואל שגם לאחר האכילה אין קוראים בכתובים אבל מותר ללמוד אותם בעיון, כגון עם מדרש). וכ"כ הרמב"ם שבת כג, יט: "אף לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש אסור גזירה משום ביטול בית המדרש, שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא וימנע מבית המדרש".

אמנם למעשה כתב הר"ן בשם הרז"ה, שהואיל "ופסק מנהג הראשונים שהיו נוהגים לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה, אין לנו למנוע עצמנו מלקרוא בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו". וכן מובא להלכה בב"י שז, יז.

ד,טו – חשיבות הדרשה שהיא כעין מעמד הקהל (מדברי הרב בנדיקט)

כתב מגיד משנה שבת כג, יט, בביאור האיסור לקרוא בכתובים מפני ביטול בית המדרש: "דרכם היה שהיו דורשין לעם בשבתות ומלמדים לעם חקי האלוהים ותורותיו והיה תועלת גדולה לכולם בזה, וזה היו עושין קודם אכילה. ואפילו על החכמים הגדולים היה הרב מקפיד כשלא היו באין לשמוע דבריו, לפי שהקבוץ ההוא ברוב עם היה חוזק הדת ושמירת גדריו".

וכן למדנו לעניין מצוות הקהל ברמב"ם חגיגה ג, א: "מצוות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת…" ושם בהלכה ו: "… חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל".

וכ"כ בספר החינוך תריב: "משרשי המצוה, לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה, ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לאמר מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכענין שכתוב בפירוש בזאת המצוה ולמען ילמדו ויראו את ה'".

ד,טז – דברי רבי יעקב ריישר (בעל שו"ת שבות יעקב)

חגיגה ג, א: "תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? – שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. – ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. – ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף (דברים לא), אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. – אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני!?"

פירש רבי יעקב ריישר בעיון יעקב: "בירושלמי (חגיגה א, א) גרסינן 'אלא כדי ליתן שכר למביאיהם', וכן הוא הגירסא לפני מהרש"א. וכל היכא דנקט לשון 'אלא' – משמע שחוזר ממה שעלה על דעתו תחילה. ולכאורה אין כאן חזרה כלל? גם הלשון 'אם' אנשים וכו' – מדנקט הלשון 'אם', משמע דעל הספק מדבר, הוה ליה להקשות כפשוטו: 'טף למה באו? והיאך תליא הקושיא ב'אם אנשים' וכו'?… ולי נראה דהכי פירושו, דלכאורה מלשון המקרא משמע, דעיקר טעם מצווה זו ד'הקהל' – כדי שישמעו וילמדו, ואם כן יכול האומר לומר: 'למה לי טורח ההליכה לעזרה, אני אשב בביתי ואשמע ואלמוד, ואין צורך לבטל זמן מה בהליכת דרך זו. וכדי להוציא מדעה חיצונה כזו קאמר: אם יהיה כדעתך, דאנשים באים ללמוד ונשים לשמוע, אם כן יהיה קשה: טף למה באו? אלא וודאי דעיקר טעם מצווה זו משום הבאה, וכמו בטף, ששכר הוא למביאיהן, כן בנשים ואנשים הטעם העיקרי שיבואו לעזרה ולשמוע וללמוד ולא לישב בביתו, כי ברוב עם הדרך מלך וכבוד תורה. וזהו מרגלית טובה. ומשום הכי דרש כך רבי אלעזר בן עזריה, דאמר בברכות (כח, א) יכנסו הכל, מהאי טעמא". והוסיף הרב בנדיקט השערה, שאולי גם רבי יעקב ריישר נצרך להאבק על חיזוק מעמדו של שיעור הרב.

ד,יז – נושא הדרשה

אמרו חכמים (ילקוט שמעוני פרשת ויקהל רמז תח): "ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר". וכן כתב הטור או"ח רצ: "צריך שיקבעו מדרש להודיע לעם את חוקי האלוהים ואת תורותיו". משמע שיעסקו בדברי הלכה. וציטט את דבריו הלבוש שם.

וכתב הב"ח שם: "ומקרוב נתפשט לדרוש כל דרשות באגדות ולא בדינין והלכות כל עיקר, וזה נגד דת תורתינו, דעיקר הדרשה להורות הלכות שבת והאסור והמותר, לפי מה שקורין בשבת בספר תורה. גם להמשיך את לב השומעים באגדות המדריכם ליראת השם ולמנעם מחטוא לפניו יתברך, ולתשובה. ולא שיכוין להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים". והובא להלכה בכנסת הגדולה, מגן אברהם, שועה"ר ג, ומ"ב רצ, ו.

ונראה לבאר את דברי הב"י ושו"ע רצ, ב: "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים לדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה". שכוונתו באמרו 'מדרש' למה שכתב הטור "שיקבעו מדרש להודיע לעם את חוקי האלוהים ואת תורותיו". וכך דעת פרי האדמה ח"א (דף לב, ג), ודלא כהרב באר יצחק. ובא"ר רצ, ה, כתב שאולי כיוון שיש כיום גם לעמי הארץ ספרי הלכה, סמכו הכל לדרוש באגדה, ואולי לכך התכוון הב"י. אבל סיים שלכתחילה יש לדרוש בהלכה. וכ"כ פר"ח יו"ד פד. ובמחזיק ברכה (רץ, ג), דחה סברת הא"ר, שאין להשוות מה שלומדים מספר למה ששומעים בדרשה, ולכן העיקר ללמד הלכה ולהזהיר מעבירות שאדם דש בעקביו. ועיין ביבי"א ח"ב או"ח יח, ח.

וכבר מצינו בסוטה מ, א: "ר' אבהו ור' חייא בר' אבא איקלעו לההוא אתרא, רבי אבהו דרש באגדתא, רבי חייא בר אבא דרש בשמעתא (רש"י: הלכות דינין ואיסור וטהרות), שבקוה כולי עלמא לרבי חייא בר אבא ואזול לגביה דר' אבהו, חלש דעתיה. אמר ליה: אמשל לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית ('כלי מלאכות נשים ועניים כגון פלכים מחטין וצינורות') על מי קופצין, לא על זה שמוכר מיני סידקית? ('מתוך שדמיהם קלים יש להם קונים הרבה ולהפיס דעתו הוא אומר'). כל יומא הוה מלוה רבי חייא בר אבא לרבי אבהו עד אושפיזיה, משום יקרא דבי קיסר, ההוא יומא אלויה רבי אבהו לרבי חייא בר אבא עד אושפיזיה, ואפילו הכי לא איתותב דעתיה מיניה".[5]

והנראה כפי שכתבתי, שרבי אבהו דרש באגדה מפני שהיה סבור שהציבור נמצא במצב ירוד וצריך לחזקו תחילה בענייני אמונה ואגדה. וכן מצינו שאמרו חכמים, שבזמן של נחת, אנשים מתאווים לשמוע דברי משנה ותלמוד, הלכה וטעמיה. ובזמנים קשים, מתאווים לשמוע דברי מקרא ואגדה, כי יש בהם חיזוק לנפשות נכאבות (מס' סופרים טז, ד). ורבי חייא לא נתפייס, כי סבר שיכלו לשמוע בהלכה. ומזה ניתן להסיק שהכל תלוי בקהל ובמה שהוא צריך להשלמתו. ובדרך כלל יש להקדיש את הדרשה בעיקר להלכה ולהטעימה בדברי מוסר ואגדה, וכך נהגו גדולי ישראל.

נראה לענ"ד שכאשר הציבור עוסק בלימוד ההלכה, נכון להקדיש את הדרשה לענייני הפרשה ואמונה. שיש שתי מדרגות בדברי אגדה: הראשונה, דרשות, סיפורים ופרפראות שמושכים את הלב, בלא עומק ובירור יסודי. והשנייה, בירור עמוק של יסודות האמונה, והתעמקות בפסוקי התורה, ומדרגת לימוד זה גבוהה יותר מלימוד הלכה. וכאשר אין צורך לעסוק בענייני הלכה, אפשר לכתחילה להקדיש את הדרשה להעמיק בפרשה וביסודות האמונה.


[5]. שם בסוטה מ, א, מובאים לפני כן דברים נוספים השייכים לעניין הדרשה: "אמר רבי אבהו: מריש הוה אמינא עינותנא אנא, כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו עינותנא אנא. ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו? דאמרה לה דביתהו דאמוריה דרבי אבהו לדביתיה דרבי אבהו: הא דידן לא צריך ליה לדידך, והאי דגחין וזקיף עליה, יקרא בעלמא הוא דעביד ליה. אזלא דביתהו ואמרה ליה לרבי אבהו, אמר לה: ומאי נפקא ליך מינה? מיני ומניה יתקלס עילאה. ותו, רבי אבהו אימנו רבנן עליה לממנייה ברישא, כיון דחזיה לר' אבא דמן עכו דנפישי ליה בעלי חובות, אמר להו: איכא רבה".
פורסם בקטגוריה פרק ה - תפילה ותורה בשבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן