א,א – גוי ששבת חייב מיתה
סנהדרין נח, ב: "אמר ריש לקיש: נכרי ששבת – חייב מיתה, שנאמר 'ויום ולילה לא ישבותו'… אמר רבינא: אפילו שני בשבת".
וביאר רש"י: "מנוחה בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה…". כלומר אסור לגוי להתבטל מיישובו של עולם. אמנם אם שביתתו היא לאגור כוחות להמשך המלאכה, כדוגמת החופשות כיום, אין בזה איסור. וכפי שכתב החת"ס (בחידושיו לסנהדרין נח, ב, 'עכו"ם): "שזאת המנוחה גופה עבודה היא".
לעומת זאת הרמב"ם כתב (מלכים י, ט): "… וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע…". וכ"כ יד רמ"ה: "לפי שנראה כקובע שבת לעצמו ובודה דת מליבו". וכיוצא בזה כתב המאירי: "בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש… שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג, שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו…".
א,ב – לדעת הרמב"ם מותר לגוי לשמור שבת לשם שמים
כתב הרמב"ם שם בהלכה הבאה (מלכים י, י): "בן נח שרצה לעשות מצווה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעים אותו לעשות אותה כהלכתה". ומשמע גם שבת בכלל זה, וקשה הרי למדנו בהלכה הקודמת שגוי ששבת חייב מיתה.
ביאר הרדב"ז שם, שהאיסור לשבות הוא מתוך שבדה לעצמו דת, וההיתר כאשר עושה זאת מחמת אמונתו בתורת ישראל. וז"ל: "אם רצה לעשות באומרו שנצטווה עליה אין מניחין אותו לעשותה, אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה… ומכל מקום במצוות שצריכות קדושה וטהרה כגון תפילין וס"ת ומזוזה אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן".
והחתם סופר (סנהדרין נט, א 'ועיין רמב"ם') מבאר, שהאיסור לשבות בשבת חל על גוי שעובד עבודה זרה, וההיתר לקיים שבת הוא לגוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח.
בכל אופן, לשני ההסברים ברמב"ם, מותר לגוי לשמור שבת אם הוא עושה זאת מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל.
בבאו"ה (שד, ג 'אינו יהודי'), כתב עפ"י המ"א (יב), שהאיסור לשמור שבת הוא לגר תושב שקיבל עליו ז' מצוות בני נח בלבד, אבל גר תושב שקיבל עליו יחד עם שבע מצוות עוד מצוות ובכללם שבת, מותר לשמור שבת והוא אף מחויב בכך אחר שקיבל זאת על עצמו.
א,ג – גם לרש"י מותר לגוי לשמור שבת לשם שמים
כפי שלמדנו לדעת רש"י האיסור לגוי לשבות בשבת הוא מפני שיש לעסוק בישובו של עולם. אולם ביבמות מח, ב, על הפסוק (שמות כג, יב): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר", דרשה הגמרא: "והגר זה גר תושב". פירש רש"י: "גר תושב – שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים". והבינו התוס' שלדעת רש"י כל מי שנעשה גר תושב, כיוון שהתחייב שלא לעבוד עבודה זרה חייב גם לשמור שבת. והקשו: "אם כן נפישי להו משבע מצות, ובמסכת ע"ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב. ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרינן דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת. ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת. ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך".
ועיין בפרק ט' הערה 1, שם סכמתי שלדעת רש"י ותוס' אסור ליהודי מהתורה לבקש מגר תושב לעשות מלאכה בשבת. ולדעת הרמב"ם והרא"ש האיסור מדרבנן, ומה שהתכוונו כאן בגמרא שהאיסור מהתורה הוא לבקש משכירו ולקיטו שיעשה עבורו מלאכה.
יוצא אפוא שהתוס' והרמב"ן ועוד ראשונים הבינו שלדעת רש"י גר תושב חייב לשמור שבת, והקשו עליו כמה קושיות. ובתורה שלמה (כרך יד, פרשת בשלח, מילואים כ) תרץ שאין כוונת רש"י שגר תושב נאסר בעשיית מלאכה בשבת כישראל, אלא מותר לו לעשות מלאכת אוכל נפש כמו ביו"ט (עפ"י כריתות ט, א, כמו ר' עקיבא), ומימלא אינו שובת לגמרי. ועיין גם בערוך לנר.
והרב יעקב אריאל שליט"א בשו"ת אהלה של תורה (או"ח כז), תרץ עפ"י באו"ה 'אינו יהודי', שלדעת רש"י ישנם שני סוגים של גר תושב. יש גר תושב שקיבל על עצמו ז' מצוות בני נח בלבד, והוא אסור בשביתה בשבת כמובא בסנהדרין. ויש גר תושב שמלבד ז' מצוות בני נח קיבל על עצמו מצוות נוספות ובעיקר שבת, והוא מותר בשמירת שבת שהרי אינו עושה זאת כדי להתבטל ממלאכה אלא מתוך אמונה בה'.
א,ד – השבת אות בין ה' לישראל
עיין לעיל פרק א, הלכות ג-ה, בעניין הקשר שבין ישראל לשבת. ולכן החורבן והגאולה תלוים בשבת, כמבואר שם א, יב-יג.
א,ה – בדעת הסמ"ג ושאר הפוסקים
כפי שהזכרתי בהערה 1, הסמ"ג נוטה לומר עפ"י המכילתא על הפסוק (שמות יב, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" – "לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך", שאיסור אמירה לגוי מדאורייתא. ולרוב ככל הפוסקים הפסוק הוא אסמכתא. ולגר"א נוסח המכילתא הוא כפי שכתוב בילקוט שמעוני (רמז רא): "לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל גוי יעשה מלאכתך".
א,ו – דבר שאיסורו מחמת מנהג
כל דבר שאינו איסור גמור אלא שנהגו שלא לעשותו או שהחמירו שלא לעשותו, מותר לומר לגוי לעשותו (מ"א שז, ב, מ"ב ח). למשל, קשר שמצד הדין מותר להתירו אלא שבפועל קשה להתירו, שמותר לחתוך את החוט הקושר, אולם אין לעשות זאת בפני עם הארץ, שמא יבוא להורות היתר בדברים אסורים (מ"ב שיז, ז). דבר זה מותר לומר לגוי לעשות גם בנוכחותו של עם הארץ משם שהוא רק חומרא (מלכים אמניך פ"ז הערה ה. ועי"ש).
א,ז – דבר שיהודי יכל לעשות בהיתר
מותר לומר לגוי לעשות דבר שאסור מדרבנן, אם אפשר שיהודי יעשה אותו בהיתר. כגון מה שמבואר במ"ב שח, טו, שמותר לומר לגוי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור כדי שלא יגנב, הואיל ולצורך גופו ומקומו מותר גם ליהודי לטלטלו.
ובאשל אברהם בוטשאטש שז, ה, התיר לומר לגוי לתקן עירוב שנקרע כי אפשר לתקנו על ידי ישראל בקשר עניבה. "ואם הוא עושה קשר של קיימא או נועץ בארץ או לכותל בחוזק – אין לנו עסק בזה, כיוון שכבר אפשר שיהיה זה נעשה ע"י עניבה בעלמא". הרי שאם היהודי יכול לעשות את הדבר באיסור דרבנן (מחיצה המתרת) לצורך רבים, מותר גם אם הגוי יעשה זאת באיסור תורה.
א,ח – ליהנות ממלאכת גוי לצורך מצווה
אם הגוי בא והדליק אור עבור היהודי, כתבו אחרונים שמותר ליהודי ללמוד שם תורה או להתפלל, מפני שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין זה נחשב שהוא נהנה ממלאכת שבת (פני אריה מ"ז, הובא ב'מלכים אמניך' פ"ב הערה ג). ובילקוט יוסף רעו, א, הסכים לזה כאשר הגוי הדליק את האור מדעתו לצורך ישראל, ולא כאשר היהודי ביקש זאת מהגוי. ובבאו"ה רעו, א, 'אסור' ושש"כ ל, מה, הערה קנג, אסרו מפני שהוא נהנה בגופו מהמלאכה. אבל כתב בהערה קמה, שאם הגוי תיקן שופר בראש השנה, באופן שאין בו נולד, מותר לתקוע בו, הואיל ואינו נהנה בגופו מן המלאכה, ומצוות לאו ליהנות נתנו. ועוד כתב שיש מקום להקל ליהנות מהאור בצירוף דעת בעל העיטור (שמתיר שבות של גוי לצורך מצווה). ע"כ. ונראה למעשה שבשעת הצורך אפשר להקל.
א,ט – האם צריך לצאת מהחדר כשהגוי הדליק שם אור
אם היה החדר חשוך לגמרי וביקש היהודי מהגוי להדליק לו את האור והדליק, צריך היהודי לצאת מהחדר. ואם הגוי הדליק בלא לבקש רשות מהיהודי, אין היהודי צריך לצער את עצמו ולצאת מהחדר למרות שכשהוא נשאר בחדר יש לו הנאה מהאור. אבל אסור לו לעשות דברים שלא יכל לעשות לפני כן בלא האור (רמ"א רעו, א, ומ"ב שם). ואם היהודי רואה את הגוי בא להדליק צריך למחות בידו (מ"ב רעו, יא). ואם מחה ובכל זאת הגוי הדליק, מותר לו ליהנות מהאור, הואיל והגוי עשה זאת לעצמו (רמ"א רעו, ד; מ"ב לו).
אם היה שם קצת אור, אפילו אם עבר היהודי וביקש מהגוי להדליק עוד אור, רשאי ליהנות ממנו, ובתנאי שיעשה רק דברים שממילא יכל לעשות באור שכבר היה שם מתחילה. ומותר לכתחילה לרמוז לו להדליק דרך סיפור, כמבואר בהלכה ג.
א,י – לארח גוי ולהאכילו בשבת ויום טוב
מותר לארח גוי ולהאכילו בשבת, אבל ביום טוב אסור, שמא ירבה לבשל עבורו, והתירו לבשל ביום טוב רק 'לכם', לצורך יהודי ולא לצורך גוי. ואם הגוי הזדמן לשם מותר להאכילו גם ביום טוב, שהואיל ולא הזמין אותו אינו טרוד לטרוח עבורו (ביצה כא, ב; שו"ע תקיב, א). אבל בשבת שממילא אסור לבשל, אין חשש שיבוא לבשל עבור הגוי (מ"ב שכה, א). ואין בזה טרחה מיותרת שנותנים מזונות לגוי, מפני שיש בזה דרכי שלום, וכפי שאמרו חז"ל שמצווה לפרנס עניי גויים עם עניי ישראל, והרי זה נחשב כמזונותיהם עלינו, שמותר לטרוח על כך בשבת (מ"ב שכה: ב, ה, שעה"צ ג).
א,יא – שלא יראה כמוציא לרשות הרבים בשליחותו
צריך להקפיד שלא לתת לגוי מזונות או דבר אחר באופן שנראה כאילו הוא מוציא אותם לרשות הרבים בשליחות ישראל (שו"ע שכה: א, ג). וגם כשאינו נראה שמוציא בשליחותו, אם הוא עומד לצאת, אין לתת מזון בידו שאז היהודי שעושה את העקירה נעשה שותף בהוצאה (ע' מ"ב שכה, ג, ובאו"ה).
ומפני דרכי שלום או לצורך מצווה כהוצאת חמץ מהבית, מקילים שהגוי יוציא מזונות או דבר אחר אף שאולי יראה כעושה זאת בשליחות היהודי, הואיל ולדעת רבים אין לנו רשות הרבים דאורייתא, והרי זה שבות דשבות (שו"ע שכה, ב).
א,יב – הטעמים לאיסור הנאה ממלאכת גוי והנ"מ ביניהם (הערה 2)
כפי שנתבאר בהערה 2: לרש"י ור"ן, טעם האיסור הוא כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. ולתוספות ורמב"ן, כדי שלא יחטא לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה. ושני הבדלים להלכה בין הדעות הללו:
א) בשני ימים טובים של גלויות, כאשר הגוי עשה עבורו מלאכה ביו"ט הראשון. לרש"י (ביצה כד, ב 'ולערב') מותר במוצאי יו"ט הראשון בכדי שיעשו, כי ממה נפשך לא נהנה ממלאכת יו"ט, שאם היום הראשון הוא קודש הרי שהמתין בכדי שיעשו, ואם היום השני קודש נמצא שלא היה כלל איסור. ולתוספות (שם 'ולערב'), אסור עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו, שאם יהיה מותר במוצאי יו"ט ראשון, יש חשש שיאמר לגוי לעשות ביום הראשון כדי שיהיה מוכן ליום השני.
ב) האם צריך להמתין במוצ"ש בכדי שיעשו לתבשיל שישראל בישל בשבת בשוגג. לרש"י (חולין טו, א 'רבי יהודה'), צריך להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת שבת. ולתוספות, אין צריך להמתין בכדי שיעשו, שאין חשש שיאמר לישראל לעשות לו מלאכה בשבת, וגם אם יאמר, הישראל לא ישמע לו לעשות איסור (עייו ט"ז שיח, א).
עוד דעה ממצעת בין רש"י לתוספות כתבו רשב"א, ריטב"א ומאירי בחידושיהם לביצה, שהטעם כרש"י כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, שאם יהנה יש חשש שיאמר לגוי לעשות לו את המלאכה. כלומר: אסרו רק במקום שיש הנאה ויש חשש שמא יאמר לו. ועפ"י טעם זה יהיה מותר במוצאי יו"ט הראשון בכדי שיעשו כי לא נהנה ממלאכת האיסור, ובישראל שבישל בשוגג אין צריך להמתין במוצ"ש בכדי שיעשו כי אין חשש שמא יאמר לו. ונראה שכן סובר הרמב"ם (שבת ו, ח. הלכות יו"ט א,כד). וכן עולה בדעת השו"ע (תקטו, א, ומ"ב ז-ח. שיח, א, ומ"ב ה). (ובשעה"צ שכה, לב, כתב שדעת רמב"ם כתוס').
