ב – כיצד קובעים אם המצב מסוכן

פורסם בקטגוריה פרק כז - פיקוח נפש וחולה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-27-02/

ב,א – חשש סכנה בעתיד

מחלה שעלולה להתפתח למחלה מסוכנת, מחללים שבת כדי למנוע את התפתחותה (שש"כ לב, ח). וכן כשיש חשש שאדם בריא יחלה במחלה מדבקת מסוכנת, מותר לחלל שבת כדי לבודדו (שש"כ לב, יג). אמנם לחשש רחוק שעוד לא נולד, אין חוששים (שש"כ לב, הערה ב). וכפי שאין מחללים שבת כדי לייצר תרופות כאשר אין סיבה מוצקה לחשש שבעתיד יחסר. וכ"כ בציץ אליעזר ח"ח עמ' צא, שאין מחללים את השבת על מחלה שיש חשש רחוק שתתפתח לסכנה, כגון חום של 38 מעלות. וכתב על כיוצא בזה בשו"ת בנין ציון א, קלז, עובדה שיוצאים לדרך ומפליגים בספינות, שאלו דברים שעלולים להתפתח לסכנות, ואין נמנעים מהם מחשש סכנה. והטעם, שכל זמן שהסכנה אינה בפועל, הולכים אחר הרוב. ועיין בהליכות עולם ח"ד תצוה יא.

ובספר החיים בהלכה עמ' 102-111 סיכם שיטות אחרונים בעניין סכנה עתידית שאינה לפנינו, וכתב שלחזו"א הכל הולך אחר מידת השכיחות וההסתברות, והוסיף שגם ביטול שבת מרוב חששות הוי כחילול השם, ובחילול השם יש דין יהרג ואל יעבור. ובמנחת שלמה ב, פב, יב, כתב שנראה שעריכת ניסוי בתרופות נחשב כ'חולה לפנינו' ואין זה דומה לניתוחי מתים לצורך הרחבת ידיעות הרופא, שכן מדובר במחלות וחולים שכבר קיימים בעולם, וגם התרופה קיימת בעולם, ולכן הרי זה נחשב כפעולה ישירה של ספק הצלת נפשות ולא רק כדי להרחיב את המדע. ע"כ. וכל זה כמובן כאשר על ידי המלאכה בשבת יוכלו לזרז את יצור התרופה שיכולה להציל חיים.

ב,ב – מחלוקת רופאים

אם רופא אחד אומר שמצב החולה מסוכן ורופא אחר אומר שמצבו אינו מסוכן, מחללים שבת כדי להצילו. ואם שני רופאים אומרים שאינו מסוכן ואחד אומר שהוא מסוכן, הולכים אחר הרוב ואין מחללים עליו את השבת. ואם אחד מהרופאים מומחה יותר, הולכים אחר הוראתו, בין אם יאמר שהוא מסוכן בין אם יאמר שאינו מסוכן (שו"ע שכח, י; תריח, ב-ד).

ב,ג – חולה פחדן

כתבתי שאם חולה פחדן טוען שהוא מסוכן, והמבין שם ברפואה בטוח שאינו מסוכן, אין מחללים שבת על סמך דברי החולה. וכך משמע מבאו"ה  שכח, י, 'ורופא', שכתב שאם מחלת החולה ידועה והחולה דורש טיפול שלדעת הרופאים אינו מועיל, שומעים לרופא.

כיוצא בזה כתב בציץ אליעזר בסיכום תשובה ח, טו (ז, כה), שלפעמים מותר לחולה לחלל שבת עבור עצמו, ולא לרופא, כגון שהוא מתחזק כבריא, וטען לרופא שיש במצבו סכנה, ועל פי דבריו הרופא קבע שיש לחלל שבת, שאז רק לחולה מותר לעשות את הדבר עבור עצמו, והביא ראיה לזה מירושלמי יומא פ"ו ה"ד.

אמנם יש לציין שאם חיללו שבת כי חשבו שיש סכנה, והתברר שטעו לגמרי ואין שום סכנה, כל זמן שפעלו בהיגיון סביר, אין בידם עוון. וכעין זה כתב בספר החיים בהלכה עמ' 98.

ב,ד – תפירת חתך בפנים

עצם הצורך לתפור הוא כדי שהמקום לא יזדהם. ודעת רבים שאין בתפירה איסור תורה, שאין תופר בגוף אדם, וכך דעת הרב אברמסקי, וכ"כ בציץ אליעזר כ, יח. בארח"ש כ, הערה רנט, הועלתה סברה נוספת, שהואיל ואין הכוונה שהתפירה תחבר את שני הצדדים אלא רק תחזיק אותם עד שיתאחו מעצמם, אין זו תפירה כלל, אלא כמו חיבור שני חלקים בקרסים. וגם אין בזה צד של בניין. וכ"כ בשש"כ לה, כה. ולכאורה מותר מטעם זה גם להדביק את שולי הפצע, כי הדבק נועד רק להחזיקם זמן מסוים עד שיתאחו.

אמנם רשז"א חשש בזה לאיסור תורה, כי הוא תופר כדרך האומנים. אבל בהדבקה בדבק או פרפר התיר, כי הוא רק מונע את שני הצדדים מלהפרד,  שאין בזה איסור תורה. ולגבי קשירת התפרים, כיוון שאינם לתמיד, אפשר לסמוך על רוה"פ שסוברים שאין בזה איסור תורה, כמבואר לעיל יג, 10.

במנחת שלמה ח"ב לד, לג, היקל רשז"א להוסיף עוד תפרים כדי למנוע צלקת. ואף שכל תפר אולי אסור מהתורה, כיוון שכבר עסוקים בתפרים הראשונים לשם הצלה, אפשר להמשיך לתפור, וכמו שאמרו במילה (שבת קלג, ב; שו"ע שלא, ב), לגבי ציצים שאינם מעכבים. וסמך עליו בהליכות עולם ח"ד תצוה טו, וכתב שכך הדין בין למאן דאמר הותרה ובין למאן דאמר דחויה. וכ"כ באבן ישראל ח, כז. ועיין בנשמת אברהם שמ, 1-2, 4.

וכאשר רק מטעמי יופי צריך לתפור, ויש לעשות לשם כך איסורי תורה. כתב בנשמת אברהם שמ, 3, בשם הרב נויבירט, שאולי אפשר להקל, שכן מותר לאשה לעשות ניתוח פלסטי כדי שתוכל להשתדך, וזאת למרות שיש סיכון בכל הרדמה. ורשז"א דחה סברה זו, שאין זה נחשב שנכנסים לסיכון, ואין לחלל שבת כדי למנוע זאת. ורק על ידי נכרי התיר לעשות איסורי תורה.

ב,ה – נסיעה לבית חולים לצורך תפירה למניעת צלקת

גם כאשר מדובר בסכנה שתישאר צלקת משמעותית, קשה מאוד להתיר נסיעה שהיא איסור תורה, ומנגד צלקת גדולה עלולה לגרום לבחורה שצריכה להינשא צער גדול מאוד. והדרך היחידה להתיר היא בטענה שמדובר במכה של חלל, ויש חשש זיהום, ואף שהיה אפשר לנקות את הפצע במי חמצן, אפשר לטעון שמדובר בחולה שיש בו סכנה, וממילא עושים בו כל מה שעושים בחול, ונוסעים לבית חולים. וזאת בתנאי שלא ינקו את הפצע לפני הנסיעה. וצריך עיון גדול בזה. והרצוי שבכל ישוב יהיה רופא או אחות שיתמחו בתפירה או הדבקת פצעים באופן הטוב ביותר, וזה יהיה לא פחות טוב מנסיעה לבית חולים, שכן גם בבית חולים רוב הרופאים אינם מתמחים בתחום זה, וגם לאחר שהם תופרים או מדביקים נשארת צלקת, כפי הצלקת שהיתה נשארת אם האחות או החובש היו מדביקים וחובשים את החתך.

והרב ליאור (דבר חברון או"ח שפא), כתב שגם כאשר האיבר לא יראה תקין הרי זה נחשב כסכנת אבר, ואזי יש לצרף את דעת מיעוט הפוסקים, ר"ת ודעימיה, שסוברים שמותר לעבור על דאורייתא כדי לטפל בכך (להלן כח, 1, ובהרחבה להלכה כח, א). אלא שבפועל התיר שם על פי זה רק איסורי דרבנן. אמנם שמעתי שלמעשה הוא מתחשב בדעתם להתיר גם איסורי תורה. ועיין להלן בהרחבה לכח, א, שקשה לסמוך על כך. ולכן במקרה שיש צורך גדול להקל, יקפידו שלא לחטא את המקום, כדי שהפצוע יחשב כמסוכן.

ויש שנחפזים להקל בדבר, ונוסעים לבית חולים גם עבור חתכים קטנים או חתכים במקומות שאינם ניכרים כל כך, ואין להם על מה לסמוך.

ב,ו – סכנת איבוד ראייה בעין אחת

בעבודה זרה כח, ב, התירו לשחוק סממנים לרפואת העין, כי "שורייני דעינא באובנתא דליבא תליא", ולכן מחללים שבת על חולי עיניים. וכן נפסק בשו"ע שכח, ט. ועל סכנת אובדן ראייה בעיניים שאין בה סכנת נפשות לפי דעת הרופאים, אין מחללים שבת באיסורי תורה, כי זה רק סכנת איבר (עיין להלן כז, א, בהרחבות, שיש מקילים לחלל שבת על סכנת איבר). כ"כ ביבי"א ח"ג יו"ד כג, כט; שבט הלוי ח"ח עג, יא; וכך אמרו ריש"א והרב נויבירט (נשמת אברהם שכח, כז). ורבי שלמה קלוגר בחכמת שלמה שכח, מו, התיר לחלל שבת עבור ראיית שתי העיניים אבל לא עבור אחת. וכ"כ בציץ אליעזר ח"ח טו, י; יד, פט; יט, כט; כב, כג. ובשלחן שלמה שכח, ט, הערה לח, כתב בשם רשז"א שגם על ראיית עין אחת מחללים שבת, וגם אם לדעת הרופא אין בזה סכנת חיים. וקצת תמה עליו בנשמת אברהם שכח, כז. וכמובן שעל ידי גויים הטיפול מותר לכל הדעות.

ונראה שרשז"א התיר בצירוף שני טעמים: א' פשט הגמ' בע"ז כח, ב, שחולי בעין מסוכן, ובפשטות מחלה שגורמת לאובדן ראייה היא מחלת עין. ב' לדעת כמה ראשונים, כפי שנזכר לעיל, גם על סכנת איבר שאין בה סכנת נפשות מחללים שבת באיסורי תורה. וכך נראה.

ב,ז – האם מחללים שבת לסגולות ותפילות

בברכ"י שא, ו, כתב על אחד שהיה כותב קמיע לגרום למי ששתה סם המוות שיקיא אותו, והיה מצליח, ועשה זאת בשבת, ולימדו עליו זכות. אבל הרבה אחרונים חולקים על כך, וכן כתב בציץ אליעזר ח"ח טו, ח; וח"ט יז, ג, שאסור לחלל שבת עבור סגולות. וכ"כ בילקוט יוסף שכח, קכג-קכד, שאף שהחיד"א כתב שאם הקמיע מומחה מותר לחלל שבת כדי לכותבו, כיום שרבו הזייפנים אין להקל בזה. והביא מקורות באחרונים. ובהליכות עולם ח"ד תצוה יז עמ' קנב, הביא את המחלוקת, והכריע למעשה שאם אתמחי גברא בניסיון של כמה פעמים לכתוב קמיע, יש לסמוך על המתירים שספק נפשות להקל.

ב,ח – לשלוח מברק לצדיק שיתפלל

כתבו כמה אחרונים, שאם החולה דורש זאת, מותר לשלוח מברק על ידי גוי לצדיק שיתפלל על חולה מסוכן (הליכות עולם ח"ד עמ' קס-קסא). וכתב בילקוט יוסף שכח, קכד, שלכתחילה יש לנסות להניא את החולה המסוכן מכך.

ב,ט – קטן שננעלה עליו דלת

יומא פד, ב: "תנו רבנן: מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד?… ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו". ומבואר בגמרא שמותר לשבור את הדלת גם באופן שאינו מקלקל אלא מתקן, כגון: ששובר באופן שיהיו השברים ראויים לשימוש. עוד מבואר בגמרא, שאין מציעים למבוגר לשבת מעבר לדלת ולהסיח את דעת התינוק מן הפחד על ידי הכאת אגוזים או משחק אחר.

מדברי רש"י משמע שדווקא כאשר התינוק כבר נבעת מותר לשבור את הדלת. אולם הרמב"ם (שבת ב, יז) והמאירי כתבו "שמא יבעת התינוק וימות", משמע ששוברים לפני שנבעת. וכ"כ להלכה מ"א (שכח, ח) ומ"ב (לח). אבל פשוט שאם יש אפשרות להוציאו בדרך היתר מהחלון, שאין לחלל עליו שבת.

באיזה קטן מדובר? כתב היעב"ץ במור וקציעה, עד גיל שש. אבל אם יש חשש שייבעת, גם בגדולים יותר מתירים משום ספק פיקוח נפש. ואם הקטן אינו מרגיש שהדלת ננעלה, כי הוא תינוק ונמצא במיטתו, אין לשבור מיד את הדלת בעבורו, אלא יחפשו תחילה גוי או פתרון אחר להוציאו. וכ"כ בספר שבת בשבתו (שכח עמ' צז).

למד מסעיף זה שש"כ (מא, כז), שגם כאשר קטן נאבד ויש לחשוש שייכנס לדאגה ובהלה, שמותר להודיע על כך למשטרה.

ואם הגדול ננעל, כיוון שאין חשש פיקוח נפש, יש לבקש מגוי לפתוח עבורו בלא כלי עבודה את הדלת, שעל ידי כך הוא שבות דשבות לצורך גדול. א) על ידי גוי. ב) בשינוי. וכ"כ בחוט שני (ח"ב עמ' רמז) ובארח"ש (כ, נח). ונלענ"ד שגם כאשר אין שם גוי אפשר שיהודי ישבור את הדלת בחזקה בלא כלי עבודה, באופן שגם המשקוף קצת יתקלקל, ואז הוא מקלקל, ויש בזה שני דרבנן: א) שינוי, שאינו בכלי עבודה. ב) מקלקל. (ואם הוא רק מקלקל את המנעול, כתב בארח"ש שם שהוא נחשב סותר על מנת לבנות. וצ"ע).

פורסם בקטגוריה פרק כז - פיקוח נפש וחולה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן