א – כללי מצוות תחומין

פורסם בקטגוריה פרק ל - תחומי שבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-30-01/

א,א – תחום שבת הוא ככלי לקלוט את שפע האור

ליקוטי הלכות עירובי תחומין ב, א: בשבת נמשכים החיים לעולם, שהיא מקור הברכה, ולכן בשבת ניתנה התורה. וצריך להיזהר שלא יהיה ריבוי השמן גורם לכיבוי הנר. ולכן אסור לצאת מחוץ לתחום, כדי להגביל את המשכת החיים לתחום שהכלים שלנו מסוגלים לקלוט. ומעבר לזה הוא דרישה אל המופלא. "שכל פסיעה שאדם הולך ממקום למקום, הוא בא בכל פעם בעולמות אחרים".

א,ב – לכל אחד מישראל תחום משלו לפי מדרגתו

שם ב, ב: "ועל כן התחומין הם משתנין לכל אחד ואחד מישראל בפני עצמו כפי מה שקנה שביתה בערב שבת, כי כל אחד מישראל יש לו תחום אחר לפי מדרגתו והשגתו…" ואפשר לקנות מקום שביתה על ידי הנחת לחם, "כי הלחם הוא בחינת הדעת, בחינת מן, בחינת לחם מן השמים שמשם אנו למדין תחומין, כמו שכתוב, שבו איש תחתיו וכו'. ועל כן מאחר שזכה בחול להמשיך השפעת הלחם עד אותו המקום שהניח שם העירוב, דהיינו הלחם שהוא בחינת דעת, על כן קנה שביתה הנ"ל שם, ומשם מתחיל תחום הנ"ל כנ"ל. ועל כן העירוב הוא מזון ב' סעודות כנגד המן שירד על ב' סעודות, ומשם אנו למדין תחומין כנ"ל".

ואלפיים אמה רומזים לאלפיים שנה שקדמה תורה לעולם (אלפיים מדרגות שהשתלשלה. ומבאר שם ג, א, שאלו אלפיים מדרגות של כלים וצמצומים כדי שתיקלט התורה).

א,ג – הנסיעות נובעות מפגם ע"ז וחטא אדה"ר ובשבת נתקן

ליקוטי הלכות ג (בהקדמה): "איתא בדברי רבנו ז"ל על פסוק אלה מסעי בני ישראל (סימן מ) שכל הנסיעות הם בשביל פגם עבודה זרה, דהינו קלקול האמונה… ועל ידי הנסיעות והטלטולים מכפרים על פגם עבודה זרה… וזה בחינת אלה מסעי בני ישראל, שמסעי בני ישראל היינו הנסיעות של ישראל מכפרין על אלה אלהיך ישראל דהיינו עבודה זרה".

שם ד, ג: "כי כל הנסיעות והטלטולים הם באים מבחינת חטא אדם הראשון". שם ה, יד: "כי כל הטלטולים של כל אדם הם בחינת גירוש וגלות שנמשך מבחינת ויגרש את האדם וכו' על ידי חטא אכילת עץ הדעת טוב ורע, שמשם נמשכו כל גלויות ישראל שהולכים מטולטלים נע ונד מגולה אל גולה. והכל בשביל בירור האמונה שנתקלקלה מחטא אדם הראשון ועל ידי חטאי הדורות".

א,ד – התיקון שבנסיעות ברחמים והתיקון שבשבת ברחמים גדולים

וזו רחמנות מאת ה' לכפר לנו על ע"ז על ידי נסיעות, אבל עיקר הרחמנות שאנחנו בעצמנו נרחם על עצמנו, ואז לא נצטרך לנסיעות כדי לתקן הפגם, וזה עניין השבת.

שם ג, א: "…בבחינת רחמים סתם שם יש בחינת צמצום, והרחמים הוא על פי בחינת דין ומשפט, ועל כן יכול להיות שהיסורים ח"ו יהיה רחמנות, כי השם יתברך יודע, שעל ידי זה יהיה לו טובה במקום אחר… ובשבת קודש זוכין לבחינת… רחמים רבים, כי אז כל דינין אתכפין ועתיקא קדישא גלי רצון דיליה שהוא בחינת רחמים דעתיקא שהוא בחינת רחמים רבים". שם (ג, ד): "וזה בחינת והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך… וזה זוכין על ידי עונג שבת… כי עיקר התגלות האמונה היא על ידי עונג שבת, כי בירור המאכלים הוא על ידי אמונה… ועל כן בשבת… מצווה לאכול… וזה בחינת ערובי תחומין שמניחין שיעור סעודה ומשם מתחילין האלפיים אמה…".

א,ה – חותמות הקדושה כנגד תחום שבת

ליקוטי הלכות ד, א, מבאר שמוכיחי הדור הם בחינת חותם (שהם חותמים את הקדושה במציאות), ויש חותם בבחינת רגליים (מעשה), ויש בחינת ידיים (באמונה). והם מרבים שלום, וכשהרע גובר חותם הרגליים נהפך לנידה, וחותם הידיים לשפיכות דמים. וצריך עזות דקדושה לעמוד כנגד הרשעה ולגלות חותמות הקדושה. שם ד, ב, וכדי להגיע לעזות דקדושה צריך שמחה וחדווה, וזה על ידי "נעשה ונשמע" שעל זה קבלנו שני כתרים.

שם ד, ג: "וזה בחינת תחום שבת, כי תחום אותיות חותם כמובא, כי בשבת מקבלין ישראל הב' עדיים הנ"ל שהם השני כתרים שהכתירו את ישראל בשעת מתן תורה שהיה בשבת, כמובא בכונת ישמח משה במתנת חלקו, בענין האלף אורות שמשה מחזיר לישראל בכל שבת…".

"נמצא שבשבת נתתקן חותם הידים שהוא בחינת אמונה, והעיקר הוא זה החותם, ואזי ממילא נתתקן חותם הרגלין… כי בשבת עולין הרגלין אל הקדושה בבחינת אם תשיב משבת רגליך, וזה עיקר קדושת שבת, כי בחול יש יניקה להסטרא אחרא מבחינת רגלין בבחינת רגליה יורדות וכו'… שהוא בחינת נדות כנ"ל שהוא זוהמת הנחש… וזהו בחינת הטלטולים שהאדם צריך לטלטל עצמו בימי החול ולנסוע ממקום למקום בשביל פרנסתו… בחינת ויגרש את האדם… אבל בשבת קודש אז עולין הרגלין מן הסטרא אחרא… ואז נתתקן חותם הרגלין, כי אז זוכין לאמונה בשלמות שהוא בחינת חותם הידין וכו' וכנ"ל. ועל כן בשבת אין שום טלטול ונסיעה כלל, כי כל הנסיעות והטלטולים הם באים מבחינת חטא אדם הראשון, שהוא בחינת קלקול החותם הרגלין… וכל זה הוא רק בימי החול… ואז צריכין יגיעה גדולה להשיב הרגלין אל הקדושה… וזה בחינת אסור תחומין, דהיינו שאסור לצאת בשבת ממקום למקום חוץ לתחום שבת… כי אז נתתקן חותם הרגלין כנ"ל, וזהו תחום שבת, כי תחום אותיות חותם כנ"ל, כי החותם הוא בעצמו התחום, כי על ידי שמאיר בשבת החותם דקדושה כנ"ל מחמת זה אסור לצאת חוץ לתחום…".

שם ד, ד: "וזה בחינת תחום שבת אלפיים אמה… נמשך משני הכתרים הנ"ל, שהם נעשה ונשמע כנ"ל, שני הכתרים הם שני אלפין, כי כתר הוא בחינת אלף שהוא ראש לכל האותיות, וזהו בחינת אלף האורות שמקבלין בשבת כנ"ל. כי עיקר התוספות הוא רק אלף אורות, כי עיקר התוספות הוא שמקבלין את הנשמע שהוא בחינת נסתר ועושין מהנשמע נעשה כנ"ל, ואזי יש לו נשמע אחר גבוה ממנו… ועל כן עיקר קבלת תוספות שבת הוא רק אלף אורות שהם בחינת כתר אחד כנ"ל. אבל באמת זוכה בשבת לשני כתרים נשמע ונעשה…".

שם ד, ה: "במקום שמניחין שיעור סעודה משם מתחיל התחום שבת, כי עיקר התחום שבת שהוא בחינת חותם… נמשך רק על ידי אמונה… וכל זה מקבלין על ידי אכילת שבת, שהוא בחינת אז תתענג על ה' שזה בחינת עזות דקדושה, בחינת אכלו משמנים וכו' כי חדות ה' היא מעזכם, בחינת ורעה אמונה וכו' כנ"ל, ועל כן עיקר התחום שבת שהוא בחינת חותם, מתחיל ממקום הסעודה, כי משם עיקר תיקון בחינת החותם שהוא בחינת תחום". ומתוך כך ממשיך לבאר שם עניין פורים והסעודה.

א,ו – הדרכים והמלאכות נועדו לתיקון חיצוני ובשבת התיקון פנימי

ליקוטי הלכות עירובי תחומין ה, כ: "כל הדרכים הם בבחינת חיצוניות, כי ישיבה בבית זה בחינת פנימיות". וההליכה היא כדי להמשיך אלוקות לתוך צמצומים חדשים. "ועל כן האדם בהילוכו בכל פסיעה ופסיעה שהולך הוא בא על נקודה אחרת ששם יש צמצום אחר, כי שם נמשך רוחניות אלוקות מבחינה אחרת, כפי המקום בעולמות עליונים המכוונים כנגד הנקודה הזאת". "וזה בחינת הליכת ישראל במדבר ארבעים שנה כדי לקבל את התורה, והמשכן הלך לפניהם… כי הם היו צריכים להמשיך האמונה מחדש לתקן חטא אדם הראשון…". "על ידי זה זכו שנמשך לשם פרנסה קדושה, שהוא המן שירד להם בכל מקום שבאו לשם, שעל ידי זה היו מצחצחים נשמתם, שעל ידי זה זכו לחתור ולגלות המים עמוקים שהם העצות הקדושות שהם המצוות שקיבלו בכל המקומות ההם". שם (ה, כב), וכאשר יזכה "כל אחד ואחד לידע עצות שלמות ועמוקות באופן שיזכה בכל פעם להתגבר על מה שצריך להתגבר ולזכות לקיים את התורה בשלימות… יתבטל הגלות והטלטול שהוא בשביל תיקון האמונה… כי אז יתתקנו הרגלין…".

ה, כג, ותחילת התיקון באתרעותא דלעילא, וכל ההתחלות קשות, ולכן מתחילים את התיקון מכח קדושת השבת, "כי שבת אגין על אדם הראשון, כי איתא בכתבים שמעלת שבת הוא שאז עולין העולמות בעליות נפלאות על ידי קדושת היום בעצמו בלי אתערותא דלתתא כלל". ואמנם צריך קצת התעוררות שלנו, בהכנות וטרחה לקראת שבת. אבל עיקר ההארה מאתערותא דלעילא, מהארת יחוד הפנימי.

ה, ד: "ועל כן בשבת אין צריכין לילך בדרכים, כי בשבת אין צריכין לגלות האמונה על ידי המשכת רוחניות אלוקות וכו' שהוא בחינת כלליות הבריאה שהוא צמצומים, שזהו בחינת ל"ט מלאכות המשכן וכו', שהוא בחינת התגלות התורה של מוסר לבד, שאין בה דרך חיים… שהוא רק יחוד חיצוני, כמעלת ששת ימי המעשה…". שם (ה, לג): "אבל בשבת לא היה שום בריאה ואין בו שום מלאכה מעובדין דחול… כי בשבת אינו נמשך התגלות רוחניות אלוקות ית' על ידי הצמצומים של ימי החול שמהם נמשכו הל"ט מלאכות… כי בשבת נתגלה אלוקות על ידי לבושים וצמצומים רוחניים דקים וזכים וצחים מאוד…" שם (ה, לד), ועל ידי זה יתגלו עצות עמוקות ונפלאות "שלא תוכל הסטרא אחרא לסותרן בשום אופן בעולם". כי השבת בחינת תשובה, שעל ידה זוכים לאור של משיח, שממנו העצות הנפלאות.

ה, לו, ולכן אין לנדוד בשבת לחפש עצות, אלא יש להעמיק ולמוצאם בתוך אלפיים אמה. שם ה, לז, ובתוך אלפיים אמה הוא טיול ותענוג. שהם האלפיים אמה של מגרשי ערי הלוויים. אלף למגרש ואלף לשדות וכרמים. וערי הלוויים מגלים האמונה, ומספרם כנגד פרשת 'שמע'.

ה, לט, ובשבת שמתגלה האמונה אין צורך לעשות מלאכה לגלות הארה בצמצומים, כי היא שורש הברכה והפרנסה. ולכן אפילו מן לא ירד בה. ומבאר עניין אכילת השבת שאין בה עירוב סטרא אחרא.

ה, מ, והעיקר הוא לשמוח בשבת, לאכול ולשתות בתענוגים. שאז מתגלות העצות העמוקות, והן מתגלות על ידי אכילת שבת, בחינת והשביע בצחצחות נפשך. (אפשר לומר, שעל ידי ההתענגות הגשמית בקדושה, יש עצות להכל, כי עיקר הקטרוג וההסתה נגד קיום התורה והמצוות שנראה שהם כרוכים בצער ויסורים).

ועיין לעיל בהרחבות א, טו, ו, בסיכום דברי רבי נתן (עירובי תחומין ו), שאלפיים אמה כנגד שתי העצות לשמוח.

א,ז – תחום שבת מעבר לי"ב מיל – מהתורה או מדרבנן

נחלקו התנאים ביסוד דין איסור יציאה מן התחום בשבת. לדעת ר' עקיבא (סוטה כז, ב), תחום שבת אלפיים אמה מן התורה, ושיעור זה נלמד ממגרשי הערים. וכך משמע מדברי בה"ג (סימן י הלכות עירובין 'מי שהוציאוהו') והשאילתות (בשלח מח), שכתבו: "ומאן דמסגי טפי משני אלפים אמה בשבת מלקינן ליה, דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה". אמנם בהעמק שאלה (שם ג) פירש שזו מכת מרדות, ורק י"ב מיל אסור מדאורייתא, וכדעת רמב"ם, שהרי פעמים רבות כתב בשאילתות להקל בתחומין.

אך לדעת חכמים איסור תחומין מדרבנן, וכן פסקו רא"ש, מרדכי, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר' ירוחם וסמ"ק, ולדעתם אין לו יסוד מן התורה. וכן כתב הרמב"ן בדעת הרי"ף. וכן משמע בבבלי פעמים רבות, שאמרו (שבת סט, א, ועוד) לגבי אדם שעבר על ל"ט מלאכות בשבת, וידע שהיא שבת אך לא ידע שהמלאכות אסורות, ושואלים, אם טעה וחשב שכל המלאכות מותרות, באיזה איסור תורה היתה השבת מיוחדת אצלו מיום חול? ועונים, שידע שהשבת מיוחדת באיסור תחומין, ולשיטת רבי עקיבא שסובר שאיסור תחומין מן התורה. כלומר, שרק לרבי עקיבא יש איסור תחומין מן התורה.

אמנם בירושלמי (עירובין ג, ד; ה, ד) אמרו שתחום י"ב מיל איסורו מדאורייתא ולמדוהו ממחנה ישראל במדבר. ולדעת רמב"ם, סמ"ג, ראב"ד, כלבו ומגיד משנה בשם הגאונים, מודה הבבלי לירושלמי שי"ב מיל דאורייתא. וכן כתב המאור בדעת הרי"ף.

במ"ב (תד, ז) כתב שמשמע מהשו"ע והרמ"א שבי"ב מיל האיסור מהתורה, ויש להחמיר בו כספק דאורייתא, ובביאור הגר"א נוטה להקל. וכתב הרב גורן שיש לסמוך על הסוברים תחומין דרבנן לפטור מחנה צבא מעירוב תחומין, ואפילו בי"ב מיל (משיב מלחמה א' קנט).

א,ח – מי תיקן תחומי שבת

בגמרא שבת יד, ב, ועירובין כא, ב: "בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים…". פירש רש"י שהכוונה לעירוב חצרות. ובתוספות יו"ט דמאי א, ד, כתב שלעירובי תחומין אין צורך בתקנת שלמה מפני שיש סוברים שהוא מהתורה, וגם לסוברים שהוא מדרבנן, יש לזה אסמכתא מהמקרא. וכתב בספר התקנות בישראל ח"א עמ' קעג-קעד, שכך דעת סמ"ג, שתקנת שלמה היתה על עירובי חצרות. ובוודאי כן דעת הרמב"ם.

אמנם בתשובת רב האי גאון כתב, שגם עירובי תחומין מתקנת שלמה, ועד זמנו היו טרודים במלחמות, ולא היה להם פנאי למדוד בין עיר לעיר ולהניח עירובין. וכ"כ בחיי אדם עו, א, שתחומין שלמה ובית דינו תקנו.

א,ט – להערה 1 – שיעור אגודל, טפח, אמה, מיל

עיין בספר 'מדות ושיעורי תורה' לרב בניש פרק ה, סעיפים ח-יב, שנחלקו בשיעור אגודל, לר' חיים נאה הוא 2 ס"מ, לחזו"א  2.5 ויותר מדויק 2.4, ולחישוב המעודכן על פי הרמב"ם הוא 1.9. העדכון מפני שר' חיים נאה שיער דרהם לפי המקובל בשלטון התורכי, 3.205 גרם, ואילו בזמן הרמב"ם הוא היה קטן יותר, 2.83 גרם בלבד. וממילא יש שוני בשיעור רביעית (86 מי"ל או 75).

ולגבי טפח עי"ש פרק ה, טז-יח,: לחזו"א 9.6 ס"מ, לר' חיים נאה 8 ס"מ, ולשיעור המעודכן – 7.6.

ולגבי אמה עי"ש ה, כב-כד: לחזו"א 57.6 ס"מ, לר' חיים נאה 48 ס"מ, ולשיעור המעודכן – 45.6, והאמה המקובלת כיום קרובה יותר לשיעור זה.

 ולגבי מיל, עי"ש ו, ד: לחזו"א 1152 מטר, לר' חיים נאה – 960 מטר, לשיעור המעודכן – 912 מטר.

א,י – להערה 2 – מקום שביתתו של אדם – ד' אמות או ח' אמות

במשנה (עירובין מה, א) נחלקו חכמים ורבי יהודה לגבי מקומו של אדם, וביארו מחלוקתם בגמרא (מח, א, עפ"י רש"י שם), שלר' יהודה שיעור מקומו של אדם הוא ארבע אמות על ארבע אמות. ולרבנן יש לו ארבע אמות לכל צד, דהיינו שמונה אמות על שמונה אמות. וכן פסקו הרז"ה וריא"ז, שיש לו שמונה אמות על שמונה אמות, ולכך נוטה הרשב"א בעבודת הקודש. והרמ"א (שצו, א) הביא דעתם כדעת יש אומרים, ובדרכי משה שם כתב שיש להקל כמותם, כי תחומין דרבנן.

ויש שפירשו את מחלוקתם באופן אחר, וגם לדעת חכמים יש רק ארבע אמות, וכן כתב רמב"ם, וכתב הרא"ש שכן דעת הרי"ף וכן פסק שו"ע (שם).

וכתב א"ר שבשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים (מ"ב ט).

במשנה שם (מה, א): "ומודה ר' יהודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו". כלומר, שלדעת ר' יהודה יכול אדם לבחור האם ד' אמותיו יהיו כולן לצד אחד או שתי אמות לכל צד.

פורסם בקטגוריה פרק ל - תחומי שבת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן