ב – הדלקת נרות

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ב,א – הדלקת נרות יו"ט

אף שהכוונה המפורסמת בשני נרות שבת הוא כנגד זכור ושמור, כתב בפמ"ג תקיד, יב, שגם ביו"ט מדליקים שני נרות, עפ"י א"ר רסג, ב, שכתב שהרמז בשני הנרות כנגד האיש והאישה, כי שני נרות עולים בגימטריה כנגד איבריהם של האיש והאישה, שלאיש רמ"ח איברים ולאישה רנ"ב. וכתב בשש"כ מד, א, שראוי שלא לפחות ביו"ט משני נרות. ועיין בכה"ח רסג, ט, שיש נוהגים להדליק כנגד מספר העולים לתורה, בשבת שבעה, ביוה"כ ששה, וביו"ט חמשה (פתה"ד רסג, א, חס"ל א). ובכל אופן אומרים בברכה 'נר', כי כבר בנר אחד יוצאים ידי חובה (פמ"ג, מ"ב רסג, כב).

ב,ב – הערות רבנית הסמ"ע

הואיל ומשפחתנו (מצד אב אימי פרופ' יוסף ולק) מצאצאי הרבנית בילה ורבי יהושע פלק (ה'שטו-יט ניסן ה'שעד), מחבר הסמ"ע על שו"ע חלק חו"מ, ופרישה ודרישה על כל הטור, אזכיר דברים בשם הרבנית בילה, כפי שכתב בנם בהקדמת הפירוש לטור חלק יו"ד בשבחי אימו, תחילה סיפר בשבחי צדיקותה[1] והמשיך לספר על למדנותה: "הביטו נא וראו את מה שהרגישה בטעות הנשים בהדלקתן הנרות ביום טוב, וטעותן בשתים: האחד מה שנוהגות להדליק נרות של יום טוב כמו של שבת, דהיינו שמדליקין תחלה הנרות ואחר כך משימין ידיהן לפני הנרות ומברכין הברכה על הנרות ואחר כך מסלקין ידיהן הכל כמו נרות של שבת. ומנהג זה מביא רמ"א בשלחן ערוך באורח חיים סימן רס"ג (ס"ה), וכן כתב במהרי"ל, דהטעם מה שמשימין את ידיהן לפני הנרות כדי שיהא הברכה עובר לעשייתה. כי פלוגתא דרבותא היא אם קבלת השבת תלויה בהדלקת נרות לשבת אם לאו… מ"מ כתבו כמה גדולים, הגהות מימוניות וכל בו ושבלי הלקט, שדווקא לבני בית אמרינן הכי, אבל להמדליק עצמו או להאשה שמדלקת הנרות לשבת היא אסורה לעשות מלאכה אחר שהדליקה, דכיוון שמברכת אין לך קבלה גדולה מזו, אם לא שמתנה תחילה קודם שתדליק שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו. גם בזה יש פלוגתא וכמו שכתב בית יוסף ובשו"ע רסג (סעיף י, שיש אומרים) שלא תועיל התנאי למברך עצמו. והכלל היוצא מזה מאחר שהמדליק עצמו מקבל שבת בברכת הנרות נמצא אם היה מברך תחלה כמו שראוי להיות הברכה עובר לעשייתה, אסור שוב להדליק הנרות, על כן נמשך מזה המנהג שמדליקין תחלה ומשימין ידיהן לפני הנרות ומברכין ואחר כך מסלקין ידיהן שבזה נקרא עובר לעשייתן. התינח בהדלקת הנרות לשבת שאחר הברכה אסור שוב בהדלקה, אבל ביום טוב שמותר להדליק הנרות ביום טוב עצמו, מוטב שנעשה ברכת הנרות כתיקונה להיות הברכה עובר לעשייתן ולהדליק הנרות של יום טוב כמו נרות של חנוכה לברך תחלה ואחר כך להדליק הנרות בזה אחר זה.

הטעות השני מה שנוהגות הנשים להדליק נרותיהן של יום טוב אחר שהתפללו הקהל ערבית, ואחר יציאתם מבית הכנסת לביתם קודם אכילה, וזה אינו נכון. התינח בליל יום טוב של גלויות שהוא ספיקא דיומא ואסור להכין מיום טוב ראשון לשני ראוי לעשות כן,[2] אבל מה שנמשך מזה שנוהגות לדלוק גם בליל יום טוב ראשון כן, זה אינו נכון, ויותר טוב מדינא להדליק הנרות גם כן קודם תפלת ערבית ולקבל היום טוב בהדלקתן הכל כמו שעושין לכבוד שבת, שיהא הכל מוכן מיד בבואו מבית הכנסת לביתו, השולחן ערוך והנר דלוק ומיטה מוצעת, וכמו שאיתא (שבת קיט, ב) ובטור או"ח (רסב) גבי שבת. גם כל מלאכה שמותר לעשות ביום טוב אם יכול לעשות אותו מלאכה מערב יום טוב אסור לעשותו לכתחילה ביום טוב, וכמו שכתבו בטור או"ח (תצה). ואחר פטירת אבי מו"ר ז"ל שמעתי ממנה שצוותה לזוגתי… להדליק נרותה ביום טוב ככל הנ"ל, ושמעתי ממנה הטעמים…"

ב,ג – המגן אברהם דחה דבריה

והמגן אברהם רסג, יב, הביא מדברי הבן שכתב בשם אימו, שביום טוב "תברך ואח"כ תדליק… אבל אין חכמה לאשה וכו' (אלא בפלך), דלא חלקו חכמים כמ"ש סי' קנ"ח (לגבי נטילת ידיים) ע"ש, וכ"כ התו' פסחים דף ז' ע"ב (לגבי ברכת הטבילה)". היינו שכמו בנטילת ידיים שמחמת המקרים שהידיים אינן נקיות תקנו לברך תמיד אחר הנטילה כמבואר בסי' קנח. וכן לגבי טבילה, שהואיל ובטבילת גר מברך אחר הטבילה, כך בכל הטבילות. וכן גם כאן אין לחלק ותמיד יש לברך אחר ההדלקה. ובמחצית השקל ביאר שכוונת המ"א שאין חכמה לאישה אלא בפלך, היינו שאם יברכו לפני ההדלקה ביו"ט יבואו לטעות ולברך לפני ההדלקה גם בשבת.

ב,ד – להלכה נפסק כמותה

אולם בדגול מרבבה שם כתב: "ולענ"ד הדין עם אמו של הגהות דרישה דביום טוב תברך ואח"כ תדליק, ומה שהביא המ"א… לענ"ד אין הנידון דומה, דשם בסימן קנ"ח שמברכים תמיד אחר הנטילה משום נטילה שאחר יציאת בית הכסא, שם נוסח ברכת נטילה שווה. וכן דברי התוס' בפסחים שמברכים בכל הטבילות אחר שטבל משום טבילת גר, שם גם כן נוסח הברכה שווה בטבילת גר 'על הטבילה' כמו שאר החייבי טבילות, ולכך משום לא פלוג לא חילקו. אבל ברכת הדלקה אין נוסח ברכה של הדלקת נר שבת שווה לנוסח ברכה של נר יום טוב… ולא שייך לא פלוג (ועוד הקשה שאם אין לחלק גם כשהברכות שונות, גם בהדלקת נרות חנוכה היה צריך לברך אחר ההדלקה)… וכן נראה לי להורות כאשת הגאון דרישה, והיא אישה אשר נשאה ליבה בחכמה".

וכן הסכים במחזיק ברכה רסג, ד, ושערי תשובה י. וכן הסכים בהגהות רע"א, מפני שאין כלל תקנה לברך בשבת אחר ההדלקה, אלא להיפך מעיקר הדין גם בשבת צריך לברך לפני ההדלקה. וכן דעת ח"א ה, יא, וכ"כ במ"ב רסג, כז. וכ"כ במאמר מרדכי (אליהו, מועדים טו, יד).

ב,ה – זמן הדלקת הנרות

כפי שאמרה הרבנית, נכון לפי הרמב"ם (שבת ל, ה) להדליק נר חג מבעוד יום, וכ"כ בפרי יצחק א, ו; מטה אפרים תרכה, לג. מנגד יש מחזקים את המנהג של נשים רבות להדליק משתחשך, שהואיל ובחג מותר להדליק נר, עדיף להדליק בשעה שיש בנר צורך (רז"ה שבת י, ב). למעשה כתב בשש"כ מד, ב, שלכתחילה יש להדליק לפני כניסת החג. אולם ציין שיש נוהגות להדליק בשעה שחוזרים מבית הכנסת לפני הסעודה. וכעין זה כתב בחזו"ע יו"ט עמ' שו, שיש לנוהגות כך על מה לסמוך.

ב,ו – המברכות שהחיינו בהדלקת נרות יענו אמן בקידוש

יש סוברים שאישה שברכה 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, צריכה להיזהר שלא לענות 'אמן' על ברכת 'שהחיינו' שבסיום הקידוש, שהואיל וכבר יצאה ידי ברכה זו, עניית ה'אמן' תהיה עבורה הפסק בין ברכת היין שבקידוש לשתייתו (הר צבי א, קנד; יחו"ד ג, לד. ולשש"כ מד, ד, כך עדיף לנהוג). אולם מנגד יש אומרים שלכתחילה תענה אמן, מפני שהשומעים טפלים למקדש, וכיוון שלמקדש הברכה אינה הפסק, גם האמן אינו הפסק, וכך הלכה (אג"מ או"ח ד, כא, ט; אול"צ ג, יח, ב; ציץ אליעזר י, יט; רשז"א, הרב אליהו מאמר מרדכי טו, יב).

ב,ז – מדיני הכנת הנר

כאשר הנר צר מהפמוט, הציע במאמר מרדכי (מועדים טו, ו), שיחתוך מערב חג נייר אלומיניום ועל ידו יחזק את אחיזת הנרות בפמוט שלא יפלו.

אסור לחתוך פתילה לשניים (שו"ע תקיד, ח).

הכנסת פתילה לפקק שעם שיצוף על השמן: יש אוסרים (הל' המועדים יג, יח), ויש מתירים (מנחת יצחק וציץ אליעזר, כמובא בפס"ת תקיד, ז; מאמר מרדכי מועדים טו, ז).


[1].וכך כתב: "לעצור במילין מי יוכל מלהעלות על הספר ולספר רוב גודל תפארת יקר מעלות האשה החשובה הגבירה הצנועה והחסידה והישרה הלא היא אימי מורתי הרבנית מרת בילה בת הקצין והנדיב הר"ר ישראל אידלש ז"ל, נפשה בצרור החיים… המביאה לאבי מורי ורבי ז"ל לכל הכבוד הזה ולבעלה עיטרה עטרה. והיתה לו ולתלמידיו לעזר שיתעסקו בתורה. ובהדייהו מחלקת שכרה. לא לנו לבד היתה זיוה הודה והדרה, רק לכל בני דורה. יפה כלבנה ברה. ולכל בנות ישראל היתה תפארה. ראוה בנות ויאשרו מעשיה הנעימים ויקרה. והדריכה אותן בדרך ישרה. בכן ראויה היא לחלוק לה כבוד ולהעלות על הספר קצת ממעשיה הטובים להיות לנו לזכר לדורות ולמען ילמדון ממנה כל בנות ישראל וכן יעשון. והנה אף גם בהיותה בת יחידה אצל אביה הקצין פרנס הדור, ובידה למלאות תאוותה כאוות נפשה, והיא לא עשתה כן רק מאסה נפשה בתענוגי עולם הזה, ובחרה תמיד לקנות לעצמה עולם הבא. לא זה שלא בקשה בתענוגי עולם הזה אף גם זאת שסגפה נפשה בתעניתים. ובהיותה בחיי אביה וברשות בעלה אבי מורי ורבי ז"ל לא היה בידה לעשות כל כך רק אחר פטירת אבי מורי ורבי ז"ל חיתה כמו 17 שנים שישבה בתעניתים מידי יום ביום ובלילה לא אכלה דבר הבא מן החי ולא מן הבא מפרי אילן רק כדי חיי נפשה. ולכבוד שבת עשתה כל מיני מטעמים ומעט נהנתה מהם, רק שלחה לעניים ולבני בית. וכל ימיה הן בימי החורף הן בימי הקיץ עמדה תמיד בזריזות קודם אור היום כמה שעות והרבית להתפלל בכוונה גדולה ובתפילות ובתחנונים לפני המקום ברוך הוא. ובידה מפתח עזרת הנשים שהיתה ראשונה מבאי בית הכנסת ואחרונה שעה אחת או שתיים אחר יציאת העם מבית הכנסת שהגמירה תפילותיה ותחנוניה. ואחר התפילה לא שם נפשה לשום דבר בטלה רק מחיל אל חיל, עוסקת בתורה פרשה של ימי השבוע עם פירוש רש"י ושאר מפרשים כידוע לכל תלמידי אבי מורי ורבי ז"ל מאוכלי שולחנו שתמיד אשר היו פוטרין השלחן בדברי תורה היתה אוזרת כגבר חלציה במשא ומתן בדברי תורה, ולפעמים אשר המציאה מדעתה איזה פשט מתוק מדבש נופת תטופנה שפתותיה. ובפרט בדיני נשים ובהלכות נידה היתה בקיאה כמעט כאחד מבעלי הוראה". וכאן מביא דוגמא ללמדנותה, כמובא למעלה. ואח"כ ממשיך וכותב: "וכהנה וכהנה נתנה תמיד דעתה וליבה לידע טעמי התורה. ואחר שעוסקת בתפילה ובתורה עוסקת בגמילות חסדים לבקר חולים ולנחם אבלים ולא היה שום דבר מצווה בעיר שלא כתתה עצמה בתוכה. אם היה עוד היום גדול לא שם נפשה לבטלה היתה עוסקת במלאכה, טווה ציצית וגידין לתפור הספר תורה, ותפרה טליתות וקיטל, וראתה על הבית בהדרכת בניה ונכדיה ושאר בחורים ונערים להטיב עמהן, לתת לפניהם מאכלים ובתיקון פשתן שלהם ובחפיפת ראשם לשבת. לא היה בה שום צד גאווה וידה פתוחה בצדקה יותר מכדי ערכה. וכל הליכותיה ומחשבותיה ומעשיה לחשוב מחשבה לעשות תמיד דבר מצווה, ומי יוכל לפרט כל פרטי מעשיה הטובים בחסידותיה ובפרישותיה ומה שאסרה על נפשה אף במותר לה, אשר קצר היריעה מהכיל כידוע ומפורסם לכל. ואחר פטירת אבי מו"ר ז"ל חבבה הארץ לעלות לארץ ישראל ולירושלים תובב"א וכאשר זכתה לדבר זה והולכת וסובבת על כל קברי הצדיקים שבכל עיר ועיר המונחים בארץ ישראל, ולבסוף יושבת בירושלים תוב"ב כמו שמונה שנים, ושמעה הטוב נתרבה ונתגדל שם עד למעלה. ולדעתי מרוב גודל סיגוף נפשה במאכלים ותעניתים ושמאסה בעולם הזה רק לקנות נפשה עולם הבא, לא מלאו שנותיה רק כבת נ"ח שנים. ואחר שנח נפשה חלקו לה שם כבוד וחשבו לקבור אותה בין חשובי ארץ, ונדזמנה שנקברה בכבוד גדול בירושלים תוב"ב תוך ד' אמות של קבר זכריה הנביא עליו השלום. זכותה יעמוד לה ולנו ולזרעינו ולכל בית ישראל אמן כן יהי רצון". דברי המעתיר יוסף בן הרב יהושע.

[2]. אמנם השל"ה כתב שעדיף להדליק לפני השקיעה, ולמעשה המנהג כרבנית. עיין להלן ט, 4.
פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן