יז – הקבלת פני רבו ברגל

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/12-01-17/

יז,א – מצוות הקבלת פני רבו ברגל

סוכה כז, ב: "תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. איני? והאמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל – שנאמר (מלכים ב, ד, כג): וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת – מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה! – לא קשיא, הא – דאזיל ואתי ביומיה, הא – דאזיל ולא אתי ביומיה".

לרוב הפוסקים המצווה מדרבנן (פמ"ג פתיחה להלכות יו"ט ח"ב א, כא; בכור"י תרמ, כב), ולכל היותר מדברי קבלה (שנלמד מפסוקי הנביא), וכ"כ ספר חרדים (מ"ע מד"ק ומד"ס התלויות ברגליים אות י); פני יהושע ר"ה טז, ב; שבט סופר או"ח יז; התעוררות תשובה ב, לה; שדי חמד (מערכת ח כלל ק).

אמנם י"א שהיא מצוות עשה מהתורה, כ"כ שואל ומשיב תליתאה א, תסד; יהודה יעלה יו"ד, שי; בני יהודה למהר"י עייאש, עמ' סז. וכן כתב בספר הזיכרון עמ' עו, מהחתם סופר: "לכאורה יש להוכיח מקרא קבול פני רבו ברגל, מדכתיב (שמות לד, כג): יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה', ואֶת לרבות ת"ח (כפסחים כב, ב)… ור' יצחק רצה להוכיח דחייב להקביל ולא מצוה בעלמא אלא חיוב גמור, כי רבוי גמור הא אֶת לרבות ת"ח, ולראיה זה הביא מדאמר לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת ולא אמר לא מועד, שמע מינה במועד לא שפיר דמי לאשה למיזל דמיעטתה קרא זְכוּרְךָ, שמע מינה במועד ורגל הוה חיוב ומצות עשה גמור לזכר למיזל".

ואפשר לבאר שהמצווה לכבד רב מהתורה, ומאחר שתקנו חכמים להקביל פני הרב במועד, כהמשך למצווה לעלות לרגל, נעשתה מצווה זו מהתורה. אבל המקור להקבלת פני הרב מדברי חכמים.

כיוצא בזה כתב בבכורי יעקב תרמ, כב, שאע"פ שהמצווה להקביל פני רבו מדרבנן, כשהולך להקביל פניו מקיים בזה אף מצווה דאורייתא של כבוד רבו. ומטעם זה נפטרו האמוראים בסוכה י, ב, כשהלכו להקביל פני ראש הגולה מאכילה ושינה בסוכה, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ב, לה. עיין הרחבות סוכה יד, ז.

יז,ב – טעמי המצווה

יש אומרים שהוא משום כבוד רבו, וכ"כ רש"י (חגיגה ג, א, 'להקביל'): "שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים". וכן נראה מהרמב"ם שהביא דין זה בפרק ה' מהלכות ת"ת, העוסק בכבוד רבו. וכ"כ נוב"י (מהדו"ת או"ח צד); מהרי"ל דיסקין (שו"ת ב, קונטרס אחרון נד); ושו"ת דבר יהושע (א, ז). ונראה שלמדו כן מכך שהושווה כבוד רבו לכבוד שמים, וכפי שמצווה ברגל לעלות לראות את פני האדון ה' צב-אות, כך מצווה לראות פני רבו ברגל.

ולדעת רוב הפוסקים מטרת המצווה כדי ללמוד תורה מהרב, וכפי שדרשו חז"ל במגילה לב, א: "תנו רבנן: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וכ"כ רמב"ן (שמות כ, ז): "והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש… וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה'…" וכ"כ הרלב"ג (מלכים ב, ד, כג).

וכ"כ הרב חרל"פ בבית זבול (ג, כח), ודייק זאת מדברי הריטב"א, שהטעם משום לימוד ולא משום כבוד בעלמא. וכ"כ שו"ת רמ"ע מפאנו (סי' ו); פני יהושע (ר"ה שם); פמ"ג (א"א תקנד, יב). וכן נראה מדברי ספר חסידים (סי' שיג), וכן באר בדבריו שו"ת בצל החכמה (א, סג).

ואף רש"י שכתב שהטעם משום כבוד, באר בקידושין (נט, ב, 'לרגל'): "כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב". הרי שמוסכם שחלק מהמצווה הוא ללמוד ממנו תורה.

והמקובלים הוסיפו טעמים, אמר האר"י, שעל ידי ראיית פני רבו זוכה שיחול עליו מהשפע אשר על רבו (פע"ח שער יט, ג. הובא בכה"ח תיט, ח). וכתב בראשית חכמה (שער הקדושה פ"ח): "בהסתכל אדם בפני רבו, מצוה היא ותיקון לעינים. כי ע"י ההסתכלות ההוא מקנה בנפשו הארת הנשמה הטהורה המתראה בפניו, בפרט הקבלת פניו בשבת וברגל, והקבלת פני כל חכם הוא תיקון לעינים". ובכה"ח פלאג'י (לד, יז): "כל המבקש פני צדיק, ובפרט בר"ח ובחגים ובמועדים, זוכה ובניו יהיו עומדים תמיד בבית המדרש". וכתב מהרש"א (חגיגה ה, ב, ח"א 'ויחי'), שמוסיפים לו שנים וזוכה לאריכות ימים.

ונראה שכל הטעמים משלימים זה את זה, שמתוך הכבוד לרב, מה שלומדים ממנו נקלט יותר ומשפיע יותר. הרי שיש לדברי התורה ששומעים מהרב ברגל מתוך כבוד ושמחת החג – השפעה יתירה, ומכוח זה זוכה לבנים צדיקים ואריכות ימים.

טעם נוסף כתב ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש א, דרוש יב), שמאחר שבזמן הזה אין אדם יכול לקיים מצוות ראיה בעזרה, צריך לקבל תמורתו פני תלמיד חכם, מאחר וקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה.

יז,ג – בגדרי המצווה בחג, שבת ור"ח

ר' יצחק למד מהפסוק במלכים ב, ד, כג: "וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת", שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל (ר"ה טז, ב; סוכה כז, ב). ונראה לכאורה שאף בכל חודש ושבת יש חובה להקביל פני רבו, וקשה מדוע אמר ר' יצחק שהמצווה היא דווקא ברגל ולא בשבת ור"ח.

מגרסת ר' חננאל (ר"ה שם) נראה שכך שאלה הגמרא: "ואקשינן והא ברגל אמרנו. ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב לו, חייב להקביל פניו בכל חדש ושבת, ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל". כלומר, יש מדרגות בחיוב, הקרוב לרב חייב להקבילו לעיתים קרובות, והרחוק חייב ברגל, ועל כך דיבר ר' יצחק. וכ"כ בשו"ת רמ"ע מפאנו ו, ובאר שהחילוק הוא בין נמצא בתוך העיר (קרבת מקום), לנמצא מחוצה לה (ריחוק מקום).

וכ"כ ריטב"א (ר"ה שם, סוכה שם): "הקבלה היא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו". והוסיף וחילק את המצווה לשלוש רמות. הנמצא באותה העיר – חייב להקביל פניו בכל יום. נמצא חוץ לעיר בה נמצא רבו, אבל בתוך תחומה – צריך להקבילו פעם אחת בשבוע או בחודש (כשונמית). והנמצא מחוץ לתחום העיר – פעם אחת ברגל. ועליו הוצרך ר' יצחק להזהיר, שלא יתעצל מלהקביל פניו ברגל, "דשכיח ביה פשיעותא טפי". ומה שנאמר בפסוק שבת, כולל יו"ט, שנקרא שבתון. והביאו להלכה בבאו"ה (שא, ד, 'להקביל').

ויש מפרשים, שמצווה ולא חובה להקביל פני הרב בכל הימים הקדושים, וזהו ששאל בעלה של השונמית, מדוע את הולכת ביום רגיל שאין בו מצווה. ולמד מכך ר' יצחק, שאם בר"ח ושבת יש מצווה, הרי שברגל שהוא זמן נדיר ומיוחד יותר – יש חובה. וכעין זה כתב במ"א שא, ז; ערוך לנר סוכה כז, ב; יערות דבש א, יב. ובטורי אבן ר"ה טז, ב, כתב ששבת היינו יו"ט, שלפעמים נקרא שבתון, ור"ח היינו ראש השנה, ואלו הם דברי ר' יצחק. ונתחדש לנו מדבריו שהמצווה להקביל פני הרב גם בר"ה. ור' שלמה קלוגר (שנות חיים שלד) כתב שבזמן שבית המקדש היה קיים, השכינה שרתה, והחיוב היה גם בשבת ור"ח. ועתה שנסתלקה השכינה, רק ברגל מתגלה השראת שכינה בבחינה זו שגורמת לחיוב הקבלת פני הרב, ובשאר הימים נותרה מצווה ולא חובה.

יז,ד – הסוברים שאין מצווה בזמן הזה

כתב בנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח צד), שכל עוד ביהמ"ק חרב ואי אפשר לקיים מצוות ראיה, אין חיוב להקביל פני הרב ברגל, כדי שלא יהא כבוד רבו גדול מכבוד שמים, ור' יצחק אמר את דבריו לזמן שביהמ"ק קיים. ומטעם זה הטור והשו"ע שדרכם לפסוק רק את הדינים השייכים לזמן הזה, השמיטו דין זה. ומ"מ ראוי לנהוג כן כיום מצד המוסר של כבוד הרב, ואם הוא הולך גם לשמוע ממנו תורה, אז יש בזה מצווה. וכ"כ שע"ת (תקכט, ב).

אולם הרב חרל"פ (בית זבול ג, כח) כתב שאין להשוות בין מצוות ראיה למצוות הקבלת פני רבו כלל, מאחר ומצוות ראיה ברגל היא מצווה על הכלל, וקבלת פני רבו היא מצווה על הפרט, ועל כן אין בזה משום כבוד רבו גדול מכבוד שמים. ומ"מ כתב, שכיוון שטעם המצווה משום לימוד תורה, "יש לומר שזהו רק בזמן שהיו לומדים בע"פ, משא"כ אחרי שהתירו לכתוב… וכל אחד יכול ללמוד ההלכות בעצמו, אין כ"כ חיוב ללכת דוקא לרבו. ומה שהרמב"ם הביא דין זה מפני שדרכו להביא גם דינים שלעתיד… ודברים שבע"פ לא יהיו רשאים לאומרם בכתב, תוחזר שוב החובה לקבל פני רבו ברגל". (וצ"ע שאם הקלטה נחשבת על-פה גם בעתיד לא יהיה חיוב הקבלה לשיטתו).[3]

ודעת רוב כלל הראשונים והאחרונים, כמובא לעיל, שמצווה להקביל פני הרב בזמן הזה (ועיין שד"ח מערכת ח, כלל ק; ופס"ת תקכט, יב). וביערות דבש (א, דרוש יב), כתב שהחיוב להקביל פני הרב הוא דווקא בזמן הזה, הואיל ונחרב בית המקדש, ובמקום העלייה לרגל צריכים להקביל את פני הרב.

יז,ה – היעדרות מהבית בחג כדי לנסוע לרבו

נחזור למה שלמדנו בסוכה כז, ב, ששיבח ר' אליעזר את העצלנים שאינם יוצאים מבתיהם ברגל, ולכן שאל את רבי אלעאי שבא להקביל את פניו, מדוע אינו שובת ברגל. ושאלו עליו, והרי אמר ר' יצחק שמצווה להקביל פני הרב ברגל. והשיבו: "לא קשיא, הא – דאזיל ואתי ביומיה, הא – דאזיל ולא אתי ביומיה". הרי שהמצווה להקביל פני הרב ברגל כאשר יכול לשוב באותו היום לביתו, כדי שיוכל לשמוח עם אשתו ובני ביתו. אך אם אינו יכול לשוב לביתו באותו היום – אין מצווה. וכ"כ ראבי"ה (ב, תרלט); ריא"ז (סוכה ב, ד); השלמה (סוכה ב, יג); הגמ"י (ת"ת ה, י); ריטב"א (סוכה שם, 'שנאמר'); ומאירי (סוכה שם, 'חייב'). וכ"כ חזו"ע (עמ' צט).

וכן למדו אחרונים נוספים מהפסוק "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (דברים יד, כ), ששמחת החג צריכה להיות עם האשה. ואע"פ שהפסוק נאמר על אכילת מעשר שני, למדנו ממנו שאין האדם שמח שמחה שלימה, אלא כשאשתו עמו. וכפי שאמרו ביבמות סב, א: "כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה". וכ"כ ערוך לנר (יבמות שם), וכ"כ האדר"ת בספרו חשבונות של מצוה, מצוה תפח. וכתב שכן אמר לו מרן הרב קוק. וכ"כ בדבר יהושע א, י.

מאידך, אפשר ללמוד מהרי"ף (ר"ה ג, ב), רמב"ם (ת"ת ה, ז), ורא"ש (ר"ה א, ה), שהמצווה גם כאשר אינו יכול לשוב לביתו בלילה, שכן הם השמיטו מדבריהם את החילוק הזה. וביאר בכסף משנה שלרמב"ם ודעימיה, התנאי שישוב לביתו הוא דווקא לשיטת ר' אליעזר, אבל ר' יצחק ור' אלעאי חולקים עליו, והלכה כמותם (וכן ביארו את הרמב"ם החיד"א בפתח עיניים על עין יעקב סוכה, ושפת אמת לסוכה שם). אולם, הפר"ח בהגהות מים חיים (על הרמב"ם שם) כתב שהרמב"ם לא הזכיר את התנאי שישוב לביתו באותו היום, "משום דדבר פשוט הוא דאי לא אזיל ואתי ביומיה דלא מיחייב, דהא כתיב וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". וכ"כ במשנת יעקב (על הרמב"ם יו"ט ו, יז), שגדר השמחה היא יחד עם אשתו.

בשבט סופר יז, קיים על פי מה שאפשר ללמוד מהרי"ף, רמב"ם ורא"ש, את מנהג החסידים העוזבים את ביתם ברגל ונוסעים לקבל פני רבם. ובשו"ת משנה שכיר ב, קלט, ביאר שלדעת ר' אליעזר, חיוב השמחה הוא עם אשתו, ואילו לפי מה שלמדנו בפסחים קט, א, יכול לשמחה בבגדים נאים, היינו שאינו צריך לשמחה בגופו, אלא בדבר שמחוץ לגופה. וסיים שרק אם בטוח שיצליח לבסוף לפייס את אשתו, יכול לנסוע.

ולמעשה נראה שלכתחילה אין להקל בזה, ומי שמרגיש צורך רוחני גדול בכך, יכול להקל רק אם אשתו תסכים לכך בלב שלם. וכ"כ בחזו"ע יו"ט עמ' צט.


[3]. הרב חרל"פ בעצמו היה מקביל את פני רבו, מרן הרב קוק זצ"ל ברגל, בפי שמספר הרב נריה זצ"ל בשדה הראי"ה עמ' 339 (הובא ברביבים ג, גדולי ישראל עמ' 36): "הרב חרל"פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום. ורק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עליה לרגל, ופעם שנייה לקביל פני רבו, הרב קוק בסוכתו. שאלוהו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה? והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת, יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו".
פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן