ו – הרהורי עבירה – שני סוגי האיסורים

https://ph.yhb.org.il/plus/14-04-06/

איסור הרהורי עבירה

ו, א – הקדמה – שני סוגי הרהורי עבירה

שני סוגי הרהורים אסורים: האחד, להרהר בדבר שעלול לגרום למקרה לילה, והשני, להרהר בעבירה של ניאוף. וכ"כ אגרות משה אה"ע ח"א, סט: "והנה שני ענייני איסור הרהור יש: האחד מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) בכתובות דף מו, שאיתא שם: מכאן א"ר פינחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, שאיסור זה הוא אף באשתו שהיא מותרת לו. וכן מה שאסור להסתכל באשה נאה אפילו פנויה, ובאשת איש אפילו מכוערת, ובבגדי צבע של אשה המכירה, ובבעלי חיים כשנזקקין זה לזו, שאיתא בע"ז דף כ' נמי מקרא זה, אינו מחמת שיהרהר לעשות עבירה עמה, אלא דאף שלא יהרהר לעשות עבירה, מחמת זה אסור, משום שזה מביא לידי טומאת קרי שאסור להוציא לבטלה.

והשני מקרא דאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו, לט) דדריש בברכות דף יב – זה הרהור עברה, אינו מצד חששת הוצאת זרע לבטלה, אלא הוא איסור מלהרהר לעשות העבירה דזנות, כמו הא דדריש מאַחֲרֵי לְבַבְכֶם – הרהור עבודה זרה, דהוא לעבור איסור עבודה זרה, שהתורה אסרה בהו אף המחשבה לעבור…".

וכך משמע מרבנו יונה בשערי תשובה ג, מ-מא: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י), פרשו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ואף על פי שאינו מהרהר כדי לעשות. ודבר הלמד מענינו, שכתוב אחריו (פסוק יא): כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה.

וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו, לט), הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא, כענין שנאמר (משלי כד, ח): מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ; ושלא להרהר בדברי המינים, פן יכשל וימשך אחריהם. ואשר ישיב אל לבו כי השם יתברך בוחן לב וחוקר כליות, איך יעיז פניו לטמא לבו לדבר בליעל יצוק בו. ואמר שלמה עליו השלום (שם ט): זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת. ועוד אמר (משלי ו, טז-יח): שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ וגו' לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן". וכך עולה מהסמ"ק מצוות כד, ל (לקמן הבאנו את לשונו).

ו, ב – ולא תתורו – מחשבה ותכנון החטא

ברכות יב, ב: "פרשת ציצית מפני מה קבעוה (בקריאת שמע)? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה… הרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנלן? – דתניא: אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר טו, לט) – זו מינות, וכן הוא אומר (תהלים נג, ב): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלוֹהִים. (וְ)אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה, שנאמר (שופטים יד, ג): וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי. אַתֶּם זֹנִים – זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר (שופטים ח, לג): וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים".

מהו איסור ולא תתורו אחרי עיניכם? האיסור לדמיין או לתכנן חטא של זנות. כלומר, אסור להרהר בהרהור כזה שיכול להביא לידי חטא בפועל. ואפילו אם לבסוף לא חטא, האיסור הוא על תחילת המחשבה והתכנון לחטוא בחטא של זנות. וכ"כ סמ"ק מצוה ל: "שלא לתור אחר העין, דכתיב (במדבר טו, לט): אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. דרשו רבותינו (סנהדרין צב): זהו זנות, שלא יסתכל בנשים לשם זנות. אף על גב דמפיק הסתכלות נשים מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י), ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות, רק שנהנה בהסתכלה… ומטעם זה אסרו חכמים להרצות מידו לידה מעות. וכל דבר שיכול לבא לידי הרהורי זנות בנשים – אסור לעשות". וכ"כ ספר חרדים כב, ד.

וכ"כ הרמב"ם, הל' תשובה ד, ד: "ומהן חמישה – העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא, והוא ידמה שאין זה חטא. ואלו הן… והמסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי? והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". הרי שהאיסור 'ולא תתורו' בא ללמד על איסור הסתכלות שיכולה להביא לידי גופן של עריות. וכלשון הרמב"ם כתב המאירי בחיבור התשובה (מאמר א, פרק ד).

וכך עולה מירושלמי ברכות פ"א ה"ה (הגמ' דורשת כיצד עשרת הדברות רמוזות בקריאת שמע): "לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יג)(וְ)לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, א"ר לוי: ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, דכתיב (משלי כג, כו): תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה, אמר הקדוש ברוך הוא: אי יהבת לי לבך ועיניך – אנא ידע דאת לי".

וכך משמע מעוד ראשונים ואחרונים, שבאיסור 'ולא תתורו' נצטווינו על הרהור עבירה שמביא לידי חטא בפועל. רש"י במדבר טו, לט: "הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות"; ספורנו שם: "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – להשיג תאוות שנתתם עיניכם בהן"; ראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "על ידי שלשה חושים שבאדם העון נגמר, והם הראות והמחשבה והמשוש. ואם יש בו החוש הרביעי, גם הוא משמש את המשוש, והוא חוש השמע, איננו קרוב לחוש המחשבה כמו חוש הראות, כי הוא מביא מיד אל חוש הלב, וחוש הלב מביא אל המשוש. ועל זה הזהיר הכתוב (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, ואמרו בהגדה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה) עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון"; 1 מהרש"א נדרים כ, ב: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו', שלא יתן עיניו כו'. פתח בלב וסיים בעין, שהם ב' סרסורי עבירה, על ידי שעינו מסתכל באשה אחרת נותן לבו עליה, ובגדר ערוה משתעי קרא, כדכתיב (במדבר טו, לט): אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים גו' – זנות ממש".

ו, ג – האיסור לחשוב ולתכנן כל חטא

רבנו יונה (שערי תשובה ג, מא), הוסיף שהציווי 'ולא תתורו' מורה שאסור להרהר, לחשוב ולתכנן עשיית כל עבירה, לא רק של עבודה זרה או זנות: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו, לט), הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא, כענין שנאמר (משלי כד, ח): מְחַשֵּׁב לְהָרֵעַ; ושלא להרהר בדברי המינים, פן יכשל וימשך אחריהם. ואשר ישיב אל לבו כי השם יתברך בוחן לב וחוקר כליות, איך יעיז פניו לטמא לבו לדבר בליעל יצוק בו. ואמר שלמה עליו השלום (שם ט): זִמַּת אִוֶּלֶת חַטָּאת. ועוד אמר (משלי ו, טז-יח): שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ וגו' לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן".

ו, ד – האיסור לעסוק במחשבות ובדעות שסותרות את עיקרי התורה

בנוסף למה שלמדנו, ישנו איסור לעסוק במחשבות ובדעות שגורמות לאדם לסתור אחד מעיקרי התורה, וכ"כ הרמב"ם (ע"ז ב, ג): "ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך, ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו; ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו – נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.

כיצד? פעמים יתור אחר עבודה זרה, ופעמים יחשוב ביחוד הבורא: שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. ופעמים בנבואה: שמא היא אמת שמא אינה. ופעמים בתורה: שמא היא מן השמים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות. ועל ענין זה הזהירה תורה, ונאמר בה (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. כלומר, לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זו זנות, ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא, אין בו מלקות". וכ"כ סמ"ג לאוין טו.

וכ"כ ספר החינוך שפז: "שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. ענין לאו זה – שנמנענו שלא נייחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו, לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים, יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו. ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זו זנות, שנאמר (שופטים יד, ג): וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי".

ו, ה – האיסור להרהר בעבירה או לתכנן חטא הוא מדאורייתא

האיסור לחשוב ולתכנן עבירה, הנלמד מ'ולא תתורו' – הוא מדאורייתא, ועל כן מנו איסור זה במניין תרי"ג מצוות: הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת מז); סמ"ג (לאוין טו); סמ"ק (מצווה ל); חינוך שפז; וספר חרדים כב, ד.

וכך עולה מרבנו יונה (אגרת התשובה יח): "ואסור לאדם להסתכל באשת איש מן התורה, שנאמר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. ואמרו רז"ל: ליבא ועינא תרי סרסורי לחטאת. ואסור להסתכל אפילו בפני אשה פנויה מדברי קבלה, שנאמר (איוב לא, א): בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה". וכ"כ עצי ארזים (אה"ע כא, א) בדעת הרמב"ם. וכ"כ דרך פיקודך (מצוות עשה לה).

ו, ו – איסור ונשמרת מכל דבר רע

ע"ז כ, ב: "תנו רבנן: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י; וסמיך ליה: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וקא מזהר ליה להישמר שלא יבא לידי כך, רש"י) – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". כלומר, יש איסור נוסף להרהר בדברים שעלולים לגרות את יצרו, ולגרום לו לטומאה בלילה.

כמו שיש איסור להרהר בדברים שעלולים לגרום לו לראיית קרי בלילה, כך יש איסור להסתכל על דברים שיגרמו להרהור שיגרום לראיית קרי. וכך מבואר בע"ז שם: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה (שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן, שמייפין אותה ומהרהר אחריה, רש"י), ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה, ואפילו מלא עינים כמלאך המות…".

וכ"כ הרמב"ם (איסו"ב כא, יט-כא): "וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור; אלא אם יבא לו הרהור – יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה ויפנה לדברי תורה, שהיא: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט)… ולא יסתכל בבהמה ובחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה, ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהן עסוקין במלאכתן, לא יבואו לידי הרהור. וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה, אפילו להסתכל בבגדי צמר של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור".

וכן הביאו ראשונים רבים את האיסור להסתכל בדברים שעלולים לגרום לו להרהור יחד עם האיסור להרהר בדברים שעלולים לגרום לו לראיית קרי, וכ"כ ר"ח (ע"ז כ, ב); רי"ף (ע"ז ו, א); רא"ש (ע"ז א, כ); רא"ה (ע"ז שם); סמ"ק (מצווה כד); ספר האורה (חלק א, ונשמרת); מאירי (ע"ז כ, א); אשכול (אלבק, הל' בעל קרי ב, א).

ויש שהביאו רק איסור הרהור ביום שלא יבוא לידי טומאה בלילה. וכ"כ אגודה (ע"ז א, יג), וראב"ד (בעלי הנפש, סוף שער הקדושה). ובודאי שמסכימים שצריכים להיזהר מלהסתכל בכל דבר שעלול לגרום לו להרהור כזה שיביאו אותו לידי טומאה.

ו, ז – תוקף איסור ונשמרת מכל דבר רע

כתובות מו, א: "אזהרה למוציא שם רע מנלן? ר' אלעזר אמר: מלֹא תֵלֵךְ רָכִיל (ויקרא יט, טז), רבי נתן אומר: מוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י). ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מהאי? ההוא מיבעי ליה לכדר' פנחס בן יאיר: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה (וכל מקום שנאמר השמר פן ואל – אינו אלא לא תעשה, רש"י)".

כתבו תוס' ע"ז כ, ב, 'שלא': "האי קרא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא, כדמוכח פרק נערה שנתפתתה (כתובות מו, א)". וכ"כ אורחות חיים, הלכות ביאות אסורות: "ואסור להרהר באשה מן התורה, ואפילו פנויה, וחמור הרהור פנויה ממגעה, שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה, שנאמר: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע, ופירשו ז"ל שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה". וכ"כ הרמב"ן (חולין לז, ב): "… ואף על גב דהא מדאורייתא היא, דכתיב וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה". וכ"כ תוס' הרא"ש (ע"ז שם); חידושי הר"ן (חולין לז, ב); סמ"ג (לאוין קכו); רבנו יונה (אגרת התשובה יח-יט); וכך נראה מסמ"ק מצווה כד.

אמנם ליראים (סימן מה) איסור הרהור מצד וְנִשְׁמַרְתָּ מדרבנן: "ועוד הזהירונו רבותינו (ע"ז כ, א) שלא להסתכל בעריות, ואסמכוה אקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה" (עיין בתועפות ראם שהעלה אפשרות שגם ליראים האיסור מדאורייתא). וכ"כ פמ"ג (פתיחה הכוללת חלק חמישי, לד). 1

ו, ח – הרהור בפנויה

כתב הרמב"ם הל' איסו"ב כא, ב-ג: "ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, וכן לשחוק עמה או להקל ראש. ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור. ומכין המתכוין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות – כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור. וכל הדברים האלו אסורין בחייבי לאוין. ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה, בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה, ואין בזה צד איסור, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר (איוב לא, א): בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה".

וכתב הבית שמואל (אה"ע כא, ב), שהרהורי עבירה אפילו בפנויה אסורים מדאורייתא.

ו, ט – הסתכלות לשם הנאה

איסור הסתכלות לשם הנאה נלמד מ'וְנִשְׁמַרְתָּ'. וכ"כ סמ"ק מצווה כד: "שלא יהרהר ביום, דכתיב (דברים כג, י): וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. אזהרה שלא יהרהר ביום ויבוא לידי קרי בלילה, ולא יהרהר אפילו בפנויה. ויש לדקדק בכל כוחו לרחק עצמו מהרהור מכל צד, כמו להסתכל בנשים ובמלבושיהם, ולא בעופות ובהמות בשעה שנזקקין זה לזה". ובמצווה ל, כתב: "שלא לתור אחר העין דכתיב אחרי עיניכם… אע"ג דמפיק הסתכלות נשים מקרא וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות, רק שנהנה בהסתכלה". וכ"כ ספר חרדים כב, ד. וכ"כ הרמב"ם הל' איסו"ב כא, ב: "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, ונתכוון להנות – כמי שמסתכל במקום התורף".

אמנם החיי אדם ד, ד, כתב שהסתכלות לשם הנאה אסורה מדאורייתא מצד ולא תתורו: "אבל להסתכל באשה, אפילו באצבע שדרך להיות מגולה, כיון שמסתכל בה כדי ליהנות, עובר בלאו דוְלֹא תָתוּרוּ וגו' וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, וגדול עונשו מאד". וכ"כ פמ"ג (עה, מ"ז א) ומ"ב (עה, ז).

וצריך לומר שהסתכלות לשם הנאה יכולה לגרום להרהור הן מצד 'ונשמרת', כלומר, גירוי היצר מבלי תכנון לעבור עבירה, והן להרהור מצד 'ולא תתורו אחרי עיניכם', על תחילת מחשבה או תכנון של חטא בפועל.

ו, י – ההסתכלות האסורה היא זו שמביאה לידי הרהור עבירה

כפי שלמדנו, אסור להסתכל בנשים אם ההסתכלות תגרום לו להגיע לידי הרהור עבירה הן מצד 'ולא תתורו', כלומר מחשבה על חטא בפועל, הן מצד גירוי היצר שאסור משום 'ונשמרת', אך אין איסור עצמי של הסתכלות בנשים, אם הסתכלות זו לא מביאה לידי הרהור. ומקורות רבים לכך, כדלקמן. 1

ברכות סא, א: "תניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו אשתו (גנאי הדבר, רש"י). נזדמנה לו על הגשר – יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר – אין לו חלק לעולם הבא". תוס' שם: "וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה"ב – פי' אם רגיל בכך, לפי שיבוא לידי ניאוף וסופו יורד לגיהנם". והמאירי פירש: "ולעולם אל יעבור אחורי אשה בנהר, ואפילו מעות לא ירצה מידו לידה, משום מחשבה רעה". הרי שלתוס' החשש שיגיע לניאוף, דהיינו 'ולא תתורו'. ולמאירי האיסור משום מחשבה רעה, מצד 'ונשמרת'. אבל לדעת שניהם אין איסור עצמי של הסתכלות באשה.

נדרים כ, א: "רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים – סופו בא לידי עבירה", משמע שאיסור הסתכלות הוא כזה שמביא לידי עבירה.

בבא בתרא נז, ב: "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע (ישעיהו לג, טו) – א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה". פירש רבנו גרשום: "שעומדות על הכביסה. בנהר, אפי' נכריות, משום שעומדות יחיפות ומגלות זרועותיהן, שלא יגרה בעצמו יצר הרע". כלומר, האיסור משום שמגלות בשרן, ואזי יש חשש של גירוי יצר וטומאה בלילה מדין 'ונשמרת', או אפילו ניאוף מצד 'ולא תתורו', אבל אין איסור עצמי של הסתכלות.

סנהדרין כ, א: "תנו רבנן: מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה – יוצאות, לפני המיטה – יוצאות". תוס' שם: "נשים לצאת לפני המטה – דכיון דשעת צער הוא, ליכא למיחש להרהור". כלומר כל החשש של הסתכלות הגברים בנשים הוא משום הרהור עבירה בפועל, אם מצד 'ונשמרת' ואם מצד 'ולא תתורו', ואין איסור עצמי של הסתכלות. והראיה, שמותר להסתכל בזמן שיש צער ואין חשש הרהור.

וכ"כ הרמב"ם, הל' תשובה ד, ד: "ומהן חמישה – העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא, והוא ידמה שאין זה חטא. ואלו הן… (ג) והמסתכל בעריות, מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי? והוא אינו יודע שראיית העינים עוון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". מפורש ברמב"ם שאיסור הסתכלות בנשים הוא משום שהיא גורמת לגופן של עריות, וזה בדיוק האיסור של 'ולא תתורו' – תחילת הדרך להגיע לעבירה בפועל.

תוס' קידושין פא, א: "סקבא דשתא ריגלא – פירוש, ריעוע של ימות השנה לייחוד ולעבירה – ימות הרגל, שיש קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה. ויש אומרים, לכך נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות". תוס' מגילה לא, א: "במנחה קורין בעריות – לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן". ורואים משני התוספותים שהחשש של ערבוב גברים ונשים ושל איסור הסתכלות הוא מפני שיצא מזה עבירה מעשית של ניאוף.

וכ"כ המאירי ע"ז כ, א: "בנקבה אסור לאדם להסתכל בה, שמא מתוך כך יבא להרהר בהרהורי עבירה, מכאן אמרו: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י)".

וכ"כ הרב קרליץ (חוט שני אה"ע כא, א, עמ' לו-לז): "על כרחך דההסתכלות בעריות שאסרה תורה באיסור גמור, אין הוא איסור עצמי אלא רק מפני הרחקה מעבירה. דאי תימא דהוא איסור עצמי, היאך הותר להסתכל באשתו במקומות הגלויים בזמן שהיא אסורה עליו מפני שעתידה להיות מותרת לו, אלא על כרחך שאין ההסתכלות שאסרה תורה אלא מפני שהיא גורמת לגופן של עריות". ודייק את הדברים גם מכמה מקומות בש"ס וברמב"ם. וזה שלא כמו שכתבו בספרים רבים מאחרוני זמננו, שיש איסור עצמי של הסתכלות.

ו, יא – ראיית קרי בלילה מהרהורים ביום

ספר חסידים (מרגליות) סימן טו: "העולם הזה כנגד העולם הבא – כמו ישן כנגד ער. בחלום אין מתבייש, שאם היה מתבייש לא היה נראה לו כאלו שוכב עם אשה ומשחק עמה, ולא היה עושה דברים שאדם מתבייש בהם כשהוא ער. והטעם, לפי שהחלומות באים על ידי הרהורים, וכשאדם מהרהר אין מתבייש מן הרהורים, שאין אדם יודע ומבין מה שחבירו מהרהר בלבו, לפיכך אינו מתבייש בחלומו. ומי שהוא ירא שמים בכל לב, שירא מבוראו מלהרהר דבר רע כשהוא ער, גם לעולם לא יבא לו הרהור רע גם בחלומו. וכן אמר יחזקאל (ד, יד): נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה, שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי קרי בלילה. וכן דרשו רבותינו: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) – שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה".


  1. . כך משמע גם מלשון הראב"ד בדרשתו לר"ה: "יש מאלו שהן הסתה לעבירה, כגון בעל מחשבות רעות, שמתוך שהוא מחשב בהן – בא לידי עשייתן, וכגון מתחבר לרשע, וכגון מסתכל בעריות, וכגון אחטא ואשוב…".
  2. . הרמב"ם לא מנה איסור הרהור עבירה שנלמד מ'ונשמרת' בתרי"ג המצוות, משמע שלדעתו הדרשה היא אסמכתא, וכ"כ רבים בדעת הרמב"ם (עזר מקודש כג, ג; אחיעזר ג, כד, ה; תורות אמת, ועוד). והמגיד משנה הל' איסו"ב כא, ב, כתב שלרמב"ם איסור הבטה ביופיה של אשה הוא מדרבנן, ולכן מכין אותו מכת מרדות, וביאר הבית שמואל אה"ע כא, ב, שזה דוקא לעניין הבטה, אך הרהור אסור מהתורה אף לרמב"ם, ואפילו בפנויה. (עיין רמב"ן, שכחת הלאוין יא, שהשיג על הרמב"ם שלא מנה מצווה לשמור המחנה מדברים שעלולים לגרום לסילוק השכינה).      ←

    ואולי צריך לחלק בין שני סוגי הרהורי העבירה שנלמדים מ'ונשמרת': הסתכלות ביפיה של אשה שמביאה להרהורים קלים – אסורה מדרבנן, אבל הרהור שיביא טומאה בלילה, וק"ו אם מדובר על הוצאת ז"ל ביודעין – אסור מדאורייתא לכו"ע, כפי שכתב הבית שמואל. וצריך עוד עיון. עיין ספר התשובה לרבי יוסף כהן (על הל' תשובה לרמב"ם ד, ד).

  3. . אפילו איסור נגיעה בעריות (שלא בדרך של תאווה או זנות) אינו אלא שמא יגיע לידי הרהור, ואם לא היה חשש הרהור – היה מותר, כדמוכח בכתובות יז, א: "רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד, אמרי ליה רבנן: אנן מהו למיעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא (כקורה בעלמא, שאין אתם מהרהרין עליה, רש"י) – לחיי, ואי לא – לא". ובשבת יג, א: "עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו", ובארו תוס' שם 'ופליגא': "והוא היה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור, שצדיק גמור היה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *