ט – הרהורים באשתו טהורה ונדה ושאר דברים

פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

הליכה במקומות לא צנועים 1

ט, א – הליכה במקום לא צנוע

בבא בתרא נז, ב: "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע (ישעיהו לג, טו) – אמר רבי חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה".

רשב"ם: "היכי דמי – דמשתבח ביה קרא אם עוצם עיניו, דמשמע שאם לא יעצים עיניו אינו לא צדיק ולא רשע; רשע הוא – ואף על פי שעוצם עיניו, שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה, דקיימא לן חולין (מד, ב): הרחק מן הכיעור; אנוס הוא – אם מסתכל דרך הליכתו, ואונס רחמנא פטריה. ולמה מזקיקו הכתוב להעצים עיניו, דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך לעצום עיניו?; למינס נפשיה – להטות עיניו לצד אחר, והיינו דמשתבח ביה קרא, דאי אניס נפשיה – חסיד הוא".

למדנו שאם אין אפשרות אחרת, אפשר ללכת למקום לא צנוע, ואפילו אם יסתכל במראות אסורים. ואם גם שם עוצם עיניו – הוא חסיד.

ט, ב – ההיתר ללכת למקום לא צנוע משום שיש רק חשש הרהור

הקשה באגרות משה אה"ע ח"א נו, איך הותר לאדם ללכת במקום לא צנוע גם אם אין דרך אחרת, הרי אפשר שלא ילך לשם כלל: "ולכאורה נהי דליכא דרכא אחריתא, אינו אנוס, דהרי אפשר לו שלא לילך כלל לשם, ואף שצריך לילך לשם לפרנסתו ולעבודתו ולשאר צרכיו, מה בכך, הא אונס ממון אינו אונס לדחות איסורין?".

וביאר: "ולכן צריך לומר, דכיון דהאיסור הוא רק משום חשש שיבוא לידי הרהור, רשאי לסמוך על עצמו שיסיח דעתו מהן, ולא יהרהר מחמת שיסתכל בהן, כשיש לו צורך ללכת שם לצרכי פרנסתו וכדומה, ואינו מחוייב לחשוש על זה ביותר ולהפסיד ממונו ולמנוע משאר צרכיו. ורק כשאין לו צורך לעבור כאן, כגון באיכא דרכא אחריתא, והוא הדין כשאין לו צורך לילך שם, דהולך רק לטייל, שאף בליכא דרכא אחריתא הוא, אסור לסמוך על עצמו שיסיח דעתו, דהא זהו האיסור וְנִשְׁמַרְתָּ, שלא יסמוך על עצמו לומר שלא יהרהר, אבל במקום צורך רשאי לסמוך שלא יהרהר… עכ"פ חזינן שאף בשביל הפסד ממון ושאר צרכים שצריך לעשות, רשאי לילך למקום שמגלות השוק והזרועות שהם מקומות שדרכן לכסות אף שיהיה מוכרח להסתכל, ואף כשלא יוכל לעצום עיניו, אף לבעלי נפש. וכשיכול לעצום עיניו – מדינא אינו מחוייב, כיון שהוא דבר קשה לפניו, ורק ממדת חסידות יש לו למינס נפשו ולעצום עיניו".

ט, ג – חשש ההרהור תלוי בהערכתו

עוד כתב האג"מ שם: "והנה מדסתם בגמ', משמע יותר שאף שלא בטוח שלא יבוא להרהור, נמי מותר לילך בליכא דרכא אחריתא לעשות צורך פרנסתו ושאר צרכיו, מטעם שאיסור הרהור אינו מצד עצמו אלא כדי שלא יבוא לידי טומאה בלילה, שלא ברור הדבר שיבוא לידי טומאה אלא שיש לו לחוש לזה, לכן לא מחוייב למנוע מצרכיו ולהפסיד פרנסתו בשביל הספק. אבל לא מסתבר להקל כל כך, דכיון שהקרא אסר להרהר מצד ספק זה הרי נמצא שהרהור הוא כבר איסור בעצם, וממילא כיון שיודע שאי אפשר לו בלא הרהור, איך יהיה מותר לו לעבור על איסור שבתורה בשביל פרנסתו וצורכו בלא פיקוח נפש? אך אולי כיון שבקרא נאמר הטעם דשמירה משום שיבוא מזה לדבר רע, הוא כנאמר שאינו איסור ברור, ולכן צ"ע לדינא במי שלא בטוח שלא יבא להרהר.

אבל במי שסובר שיותר נוטה שלא יבוא בזה לידי הרהור, מותר לילך לפרנסתו ולשאר צרכיו בליכא דרכא אחריתא במקום שיושבות הנשים מגולות בשרן שדרכן לכסות. וכן אם צריך לרפואה להיות אצל הים נמי אם סובר שלא יבוא לידי הרהור – מותר להיות שם. אם אינו מוצא מקום ושעות שאין שם נשים, ואם אינו בטוח, צ"ע לדינא. וברחובות שבעוה"ר הולכות פרוצות הרבה שהוא דבר שאי אפשר לאסור, צריך להשתדל בכל האפשר שלא להסתכל, והעיקר להסיח דעתו מכל הרהור. ומסתבר שברחובות הוא דבר נקל להסיח דעתו משום שטרוד בהליכתו שלא יוזק ולא יזיק, אבל בכל אופן אי אפשר לאסור דבר שאין יכולין לעמוד בה".

ט, ד – ישנם יחידים שאין אצלם חשש הרהור

ברכות כ, א: "רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי (אווזים לבנים, רש"י). רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מעינא בישא? אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קא אתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב (בראשית מט, כב): בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, ואמר רבי אבהו: אל תקרי עֲלֵי עָיִן אלא עולי עין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (שם מח, טז): וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ – מה דגים שבים, מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם – אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. ואי בעית אימא: עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו – אין עין הרע שולטת בו".

כתובות יז, א: "רב אחא מרכיב לה (את הכלה) אכתפיה ומרקד, אמרי ליה רבנן: אנן מהו למיעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא (כקורה בעלמא, שאין אתם מהרהרין עליה, רש"י) – לחיי, ואי לא – לא".

כתב הריטב"א קידושין פב, א, שהכל תלוי באדם וביצרו: "הכל לפי דעת שמים. וכן הלכתא, דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו – עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור, כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ, ב). ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל – מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ברכות כ, א) דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות יז, א), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (לעיל מ, א), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (שם) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן, כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן. ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו, ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר (תהלים צב, טו): עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ". וכ"כ יש"ש קידושין ד, כה; פת"ש אה"ע כא, ג.

גם בסמ"ק מצווה ל, כתב הלכה למעשה שאיסור הסתכלות תלוי באדם, ואם בפועל יבוא לידי הרהור: "שלא לתור אחר העין, דכתיב (במדבר טו, לט): אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. דרשו רבותינו (סנהדרין צב) – זהו זנות, שלא יסתכל בנשים לשם זנות. אף על גב דמפיק הסתכלות נשים מקרא דוְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י), ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות רק שנהנה בהסתכלה. אבל אי דמיין עליה כי כשורי או כי קאקי חיורי – שרי".

ט, ה – יש שחששו מיצרם יותר

סוכה נב, א: "תנו רבנן: וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם (יואל ב, כ) – זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם… כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת – אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם. כי הא, דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא, כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה – לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו". 1

קידושין פא, ב: "רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה, הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי? יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה: מאן את? אמרה: אנא חרותא דהדרי מיומא, תבעה, אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא, שוור אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה. אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה: אנא הואי. לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני, אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני. כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה".

קידושין שם: "תניא, אמר רבי מאיר: הזהרו בי מפני בתי. אמר רבי טרפון: הזהרו בי מפני כלתי".

יעויין עוד בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים אות ד.

ט, ו – יצר הרע לתלמידי חכמים

כתב באבן שלמה ד, יא: "התלמיד חכם צריך שמירה יתרה מיצר הרע, מפני שבו מתגרה ביותר, וזה אחד מטענות הפתאים הפורשים מלימודם, באמרם שקשה להם לעמוד במלחמת היצר הרע. אבל באמת אין זה רק בתחילת לימודם, אבל כשמתגדל בתורה – ניצול מיצר הרע לגמרי. וגם אין צריך להיכנס לקדושה בדוחק, וגם יוכל לקפוץ בקל ממדרגה למדרגה".

ט, ז – גם יחידים אין להם לסמוך על עצמם בזמן הזה

כתב בספר החינוך (קפח): "ומכל מקום לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר: כיון שאני מוצא עצמי כן מה איכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב,א) באומרם כי היצר בתחילה חלש מאוד והולך ומתחזק על האדם הרבה.

ואתה בני הזהר על זה מאוד ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך. וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר, שאפילו במה שאסרו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי, דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת. כמו שמצינו ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים ויולידו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה, ורבי דהוה נקיט כלתה אכתפיה, למצוה הוא שהיה עושה כן, כדי לשמחה, וקצת ענינים כיוצא באלו.

ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים, שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצוות, והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצוות. אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בענינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט, ובמה שלא הזכירו הם יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן כמו שאמרנו, שאם הוא מוצא עצמו שצריך גדר אף על המותר – יגדור עצמו, כמו שמצינו אחד מן החכמים שאמר הזהרו בי מפני בתי (קידושין פא, ב), ואף על פי שמותר לאדם להתייחד עם בתו, כמו שנכתוב בעזרת השם, לפי שענין זה קשה מאד ויצר הרע חזק בו, על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה".


  1. . סוגיה זו רחבה מאד, ועיקרה קשור להלכות צניעות של היחיד ושל כלל החברה, והלכות אלו לא מבוארות בספר שמחת הבית וברכתו. וע"כ לא באנו כאן לבאר אלא מה שקשור ישירות להגדרת הרהורי עבירה ואיסורם.
  2. . כתב סדר היום (סדר הנהגת הלילה): "ומה שאמרו חז"ל: כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, לא אמרו אלא בענין האבר הזה, שאם נאמר על שאר עבירות, גזל וגניבה וחלב ודם, הרי אנו רואים שאין לגדולים תאוה בהם כלל, לא מעט ולא הרבה, ויצרם כבוש וחלל בקרבם בענין זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על הדבר הזה, שכל מי שהוא בקדושה ובפרישות, יצרו מתגבר עליו להעבירו, כמו שמצינו כמה מעשים בגמרא בענין זה, ואנו רואים בעינינו התגברות יצר הרע על דבר זה, ולולי ה' שהיה לנו להתגבר עליו, כמעט כסדום היינו לעמורה דמינו".
פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן