הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ב – חומרת העוון

חומרת עוון הוצאת זרע לבטלה

ב, א – חומרת העוון

לעיל (א, א) למדנו שהפליגו חז"ל (נדה יג, א) בחומרת עוון הוצאת זרע לבטלה, שחייב מיתה, וכאילו שופך דמים, ועובד עבודה זרה. ובמס' כלה (א, יט; כלה רבתי ב, ו) הוסיפו שאין לו חלק לעולם הבא.

בזוהר הפליגו עוד, שהוצאת זרע לבטלה היא העבירה החמורה ביותר. זוהר בראשית קפח, א: "ותא חזי: בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש בהאי עלמא, דא איהו חובא דאסתאב ביה בר נש יתיר בהאי עלמא ובעלמא דאתי – מאן דאושיד זרעיה בריקניא ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא, ואסתאב ביה (ובוא ראה, בכל אלו החטאים שאדם נטמא בהם בעולם הזה, החטא שנטמא האדם בו יותר הן בעולם הזה והן בעולם הבא – מי ששופך זרעו לבטלה ומוציא זרעו בחינם ביד או ברגל, ונטמא בו), כמה דאת אמר (תהלים ה, ה): כִּי לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. בגין דא לא עאל לפרגודא, ולא חמי סבר אפי עתיק יומין (משום זה אינו נכנס לפרגוד, ואינו רואה פני עתיק יומין). כמה דתנינן, כתיב הכא: לֹא יְגֻרְךָ רָע, וכתיב (בראשית לח, ז): וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה', ובגין כך כתיב (ישעיהו א, טו): יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. זכאה חולקיה דבר נש דדחיל למאריה, ויהא נטיר מאורח בישא, וידכי גרמיה לאשתדלא בדחילו דמאריה (אשרי חלקו של אדם שירא את ריבונו, ונשמר מדרך רע, ומטהר עצמו להשתדל ביראת ריבונו)".

זוהר בראשית ריט, ב: "דהא תנינן, כל מאן דאפיק זרעיה בריקניא אקרי רע ולא חמי אפי שכינתא (שהרי למדנו, כל מי שמוציא זרעו לבטלה נקרא רע ואינו רואה פני שכינה), דכתיב (תהלים ה, ב): לֹא אֵ-ל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, וכתיב (בראשית לח, ז): וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע. אוף הכא: אוֹי לְרָשָׁע רָע (ישעיהו ג, יא) – ווי לההוא חייבא דאיהו רע, דעבד גרמיה רע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ (ישעיהו שם) – לאכללא, מאן דזני בידוי, לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא (מי שמזנה בידיו, להוציא ולהשחית זרעו לבטלה), ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכלא (ואותו מענישים בעולם האמת יותר מכולם).

תא חזי, דהא כתיב: אוֹי לְרָשָׁע (רָע), כיון דכתיב אוֹי לְרָשָׁע, אמאי רָע? אלא כמה דאמינא דעבד גרמיה רע, וכתיב לֹא יְגֻרְךָ רָע. וכלהו סלקין, והאי לא סליק (וכולם עולים, והוא אינו עולה) – ואי תימא שאר חייבין דקטלו בני נשא, תא חזי: כלהו סלקין והוא לא סליק, מאי טעמא (ושואל, ואם תאמר שאר החוטאים שרצחו בני אדם, איך אמרו רק לגבי המשחית זרעו שהוא אינו עולה) אינון קטילו בני נשא אחרא והאי קטיל בנוי ממש, אושיד דמין סגיאין (ומשיב, הם הרגו אנשים אחרים וזה הרג בניו ממש ושפך דם רב 1). תא חזי: בשאר חייבי עלמא לא כתיב (בראשית לח, י): וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', וכאן כתיב: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, מאי טעמא? משום דכתיב (שם ט): וְשִׁחֵת אַרְצָה". עיין עוד זוהר פקודי רסג, ב.

על פי דברים אלו כתב שו"ע אה"ע כג, א: "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה".

האריכו האחרונים בחומרת עוון זה. וז"ל שדי חמד (אס"ד מע' אישות א, לג): "בעניין השחתת זרע, ידוע חומר גודל איסורו מכל עבירות שבתורה, כמו שאמר בשו"ע סי' כג, והפליגו רז"ל בש"ס ובמדרשים וזוהר הקדוש במקומות רבים לדבר בגנות מעשה הרע הזה, וחכמי המוסר צווחי כי כרוכיא על זה כידוע, וער ואונן בני ז' שנים היו רעים בעיני ה' וימיתם, ודורשי רשומות אמרו: הכל תלוי במז"ל (במוציא זרע לבטלה), שכל הצרות הבאות על האדם הן בעוון זה. ועיין בספר הברית מוסר השכל על זה בנועם שיח, ובאמת אילו לדיו היו ימים וכו', אין די לכתוב כל אשר דברו בקדשם בענין זה, למחצה לשליש ולרביע לא שמענו, ואכמ"ל".

עיין שערי קדושה לר"ח ויטאל ב, ח; ספר הברית מאמר טז פרק ג, בשם ספר 'השם' לרוקח; דברי המהר"ל בנתיבות עולם, נתיב הפרישות פרק ג, וחידושי אגדות לנדה יג, א; סדר היום (סדר הנהגות הלילה); ראשית חכמה שער הקדושה יז; של"ה שער האותיות קדושת הזיווג; יסוד יוסף לר' יוסף פוזנא; עבודת הקודש לחיד"א, ציפורן שמיר פרק ו, ועוד.

ב, ב – יעבור ואל יהרג

למרות שהפליגו חז"ל בחומרת העוון, הוצאת זרע לבטלה אינה כשלוש העבירות החמורות שעליהן נאמר (סנהדרין עד, א) ייהרג ואל יעבור. אלא אם יש סכנת נפשות – יוציא זרעו לבטלה, ולא יסתכן. וכ"כ בשו"ת דובב מישרים א, כ, לדחות את הדעה שהוצאת זרע לבטלה נחשבת אביזריהו דשפיכות דמים: "ולדעתי אי אפשר לומר כן, דהא קיימא לן: אין נהרגין על העוברין. ואם כן אי אפשר לומר דעל עון הוצאת זרע לבטלה יהרג ואל יעבור, דלא עדיף מעובר, דאין נהרגין על העובר. וכן מצאתי בשו"ת פני יהושע ח"ב סי' מ"ד… שאין זה בכלל גילוי עריות ושפיכות דמים שיהרג ואל יעבור, דאף על גב דאמרו חז"ל שהוא כאילו שופך דמים, הרי גם בלשון הרע אמרו חז"ל (ערכין טו, ב) ששקולה כע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, וכי יעלה על הדעת שיהיה ממש כמוהם, ולא אמרו אלא להפליג חומר העון, כמו שכתב בתשובת הריב"ש (סי' קעא). ועוד, אפילו אם נימא דהכא הוי שופך דמים ממש, שממית הולד שראוי להוולד מאותה טיפה, כמו שנאמר (ישעיהו נז, ה): שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים, הרי בפ"ז דאהלות מ"ו, ובש"ס סנהדרין (עב, ב), מבואר באשה המקשה לילד דעד שלא יצא רובו או ראשו מחתכין את הולד להציל האשה, והיינו משום שאין נהרגין על העוברין עכ"ד, עי"ש. הרי מבואר כדברינו, דבמקום פקוח נפש פשוט להתיר הוצאת זרע לבטלה, דלא עדיף מעוברין כנ"ל" (לשון הפני יהושע מובאת לעיל א, ה).

וכ"כ בשדי חמד (אס"ד מע' אישות א, לג); ר' צדוק, תקנת השבין (טו, י); וכ"כ חזו"א אה"ע לו, ג: "דלא מצינו שיהא איסור השחתת זרע בכלל עריות דייהרג ואל יעבור". וכ"כ אג"מ אה"ע א, נו: "וכן הוא גם בהוצאת זרע, דכיון שהוא ככל עבירות שיעבור ואל יהרג, הוא גם לענין הביא עצמו במזיד להוצאת זרע, שאינו רשאי להמית עצמו אף שיענש בדיני שמיים".

ב, ג – פוסקים שמשמע מהם שהוצאת ז"ל כג' עבירות החמורות

ויש פוסקים שמשמע מהם שעוון הוצאת זרע לבטלה ממש כג' העבירות החמורות. כתב ר"י עמדין (סידור יעב"ץ, הנהגת הבוקר, סדר בעל קרי יח): "אם בשוגג או באונס שינה בא לידי קישוי, ואי אפשר להחזיק הזרע אם לא יסתכן, אינו חייב ולא רשאי מדינא לסכן נפשו, כמו שאירע באחד שנתגבר והחזיק באמתו בכח המושך הזרע לאחור ומת. אבל במזיד – צריך לסכן נפשו".

אמנם באג"מ שם, הסביר סוף דברי היעב"ץ: "אין לפרש כפשוטו שצריך למסור נפשו, דמאי שנא משבת וכל האיסורין, שאף אם במזיד הביא עצמו שיהיה בסכנה בלא חילול שבת ועבירת שאר איסורין, מחללין עליו שבת ועובר האיסורין, ואין חלוק לדינא אם באונס בא לזה או במזיד, שעכ"פ כיון שעתה הוא מסוכן יש לו דין היתר דפיקוח נפש, אף שודאי יענש על זה בדיני שמיים על שהביא עצמו לזה, וכן הוא גם בהוצאת זרע… וכוונת הריעב"ץ הוא שצריך למסור עצמו בהשתדלות גדולה על כך. ואף שהוא דוחק, מוכרחין לפרש כך, ולכן לא כתב להמית עצמו כדכתב תחילה, ולא לשון למסור נפשו, אלא כתב: למסור עצמו, שהוא רק להשתדלות גדולה על זה".

בחסד לאלפים ג, ט, כתב: "וכבר היה מעשה באחד שהיה לו חולי באמה, ואמרו הרופאים שרפואתו שיוציא זרע לבטלה, ונשאלה שאלה לחכמים ואיפסקה הלכתא לאסורא, כי זה סרך גילוי עריות שאמרו יהרג ואל יעבור".

אמנם בשדי חמד שם, הסביר כוונת החסד לאלפים: "והנה לא נזכר בדבריו שהיה סכנה בדבר, ושלא היה רפואה אחרת בשום אופן, ושרפואה זו ברורה לחולי זה, ונוכל לומר שאם יהיה כן באופן שהוזכר בנחפה בכסף (שיש סכנה והרפואה בטוחה) – מודה הרב דשרי".

ב, ד – במקרה שעלול לעבור עבירה חמורה יותר

כתב בספר חסידים קעו: "מעשה באחד ששאל: מי שיצרו מתגבר עליו, וירא פן יחטא לישכב עם אשת איש או עם אשתו נדה או שאר עריות האסורות לו, אם יכול להוציא זרעו כדי שלא יחטא. והשיב לו: באותה שעה יש לו להוציא, שאם אי אפשר מוטב שיוציא שכבת זרע ואל יחטא באשה. אבל צריך כפרה – ישב בקרח בימי החורף או יתענה ארבעים יום בימי החמה". והובא להלכה בחלקת מחוקק אה"ע כג, א, ובבית שמואל שם א.

ב, ה – יישוב ספר חסידים עם הזוהר ושו"ע

כתב בבית שמואל אה"ע כג, א, שלפי ספר חסידים באות הקודמת, מה שכתב השו"ע על פי הזוהר שעוון הוצאת זרע לבטלה חמור מכל העבירות, הוא לאו דוקא, שהרי איסורי אשת איש ונדה חמורים יותר. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם א, נח, שמוכח גם בש"ס שלא כזוהר: "אבל בנועם מגדים פ' ויגש הוכיח מש"ס דקידושין י"ג א', וקשין עריות יותר מדור המבול, והרי חטא דור המבול היה בהוצאת זרע לבטלה, ומוכח דלא כהזוהר".

אמנם כמה אחרונים הסבירו שאף לפי הספר חסידים אפשר לומר שהוצאת זרע לבטלה חמורה מכל העבירות. באליה רבה (ג, טו) כתב שמה שאמרו שהוצאת ז"ל חמורה מכל העבירות, "ר"ל, דהיינו אם מגרי יצר הרע אנפשיה, אבל הכא דבא לו התאוה – מוטב לו שיוציא זרע לבטלה משיעבור ח"ו על אשת איש או נדה". וכ"כ בפני משה (אה"ע כג, א): "דהספר חסידים לא מיירי באלו שמנאפים ביד, רק שבא לו הרהור פתאום בשוגג או באונס, ואע"ג דגם בזה צריך זהירות שלא יבוא לידי זה, מכל מקום אין זאת עבירה חמורה כל כך כמו שאר עבירות חמורות אם אינו יכול להתגבר על יצרו בזה וכו', דע"כ יש חילוק בדבר, דאם הוא מרצונו מביא את עצמו לידי כך – הוא עוון חמור עד מאד, משא"כ אם בא לו הרהור פתאום ועל ידי זה נתקשה, כגון שסבר שאשתו טהורה ואח"כ נודע לו שהיא נדה, ואי אפשר לו להינצל מעבירה עד שיוציא זרע לבטלה, בודאי יותר טוב שיוציא שכבת זרע מלעבור איסור מיתה וכרת". 1

מרן הרב קוק (עזרת כהן לה) הסביר שאם יש תועלת בהוצאת הזרע, אין זה נקרא לבטלה: "ובזה אתי שפיר מה שהקשה בבית שמואל בסי' כ"ג סק"א, אהא דספר חסידים המובא בחלקת מחוקק שם, שאם מתיירא שלא יכשל באיסור אשת איש או נדה ח"ו, טוב לו להוציא לבטלה ויתענה, וזהו נגד דברי השו"ע דאיסורו חמור מכל עבירות שבתורה, וכתב דלאו דוקא הוא. ולפי דברינו יש לומר דבאמת חמור הוא מכל העבירות, כדמשמע מדברי הזוהר שהוא מקור הלכה זו בשו"ע כמבואר בב"י, אלא דגדר איסור זה הוא דוקא לבטלה בלא תועלת מצוה, וכאן שעושה כדי להינצל מאיסור חמור, אין זה לבטלה, ונקלש איסוריה, מה שאין כן בעריות וכל איסורי תורה, שבהם לא יש גדר זה בין לבטלה או לתועלת, דתמיד האיסור עומד במקומו. אבל לפי שהכרח זה בא לו על ידי מה דנטה אחר יצרו, צריך להתענות לכפרה" (עיין לקמן בדברי מהרש"ג).

וכיוצא בזה כתב ר"ש קלוגר בחכמת שלמה אה"ע כג, ב: "ויש להסביר הדבר יותר, כיון דשכבת זרע הותר להעמיד תולדות, והרי תולדותיהן של צדיקים הוי מעשים טובים, והרי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ואם כן בבא לידו דבר עבירה כגון אשת איש או נדה ולא עשה, הרי נחשב לו כעושי מצוה, ועשה מצוה הוי תולדות, והרי להעמיד תולדות הותר להוציא ש"ז, לכך מותר לו להוציא ש"ז עבור כך, לכך מותר עבור מניעת עבירה, ואתי שפיר בעזה"י".

עוד אפשר להסביר שחומרת עוון הוצאת זרע לבטלה לפי הזוהר היא למי שהתרגל בעוון זה ומוציא זרעו פעמים רבות, וממילא קשה לפרוש ממנו, וכפי שמוכח מלשון הזוהר לעיל (ב, א), אבל מי שמוציא פעם אחת כדי לא לעבור עבירה חמורה יותר, לא על זה דיבר הזוהר, וכ"כ ראש פינה (עקבי הבית כג, א), על פי דברי הבית שמואל כא, א: "אף על גב דאמרו חז"ל (ב"ב קסה, א) מיעוט בעריות, מכל מקום אם רגיל בחטא זה – קשה לפרוש יותר משאר עבירות".

ב, ו – במקרה שעלול לעבור על איסור דרבנן

לעיל (ב, ה) למדנו ממרן הרב קוק שאם יש תועלת בהוצאת הזרע, אין היא נקראת לבטלה, וכ"כ שו"ת מהרש"ג ב, אה"ע רמג: "מדדייקו הרמב"ם ושו"ע וכל הפוסקים לכתוב באיסור שלהם: אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, דייקו מילת 'לבטלה', ולא כתבו אסור להוציא שכבת זרע שלא בתשמיש או לשון אחר, אם כן משמע קצת מלשונם הנ"ל דדוקא לבטלה גמור שלא לצורך כלל, רק לשם תאוות ניאוף, בזה הוא תוקף האיסור, אבל כל שהוא לצורך איזה דבר – שוב לאו לבטלה הוא, ואין בו תוקף האיסור".

ועל פי סברא זו הוסיף לחדש: "לפי הסברא שכתבנו, דטעם של הספר חסידים הוא משום דאין האיסור אלא במוציא לבטלה לגמרי, אם כן אפילו להציל עצמו מאיסור דרבנן כגון פנויה ושניה וכדומה, כיון דסוף כל סוף לאו לבטלה הוא, שוב יותר טוב מלבוא לידי איסור אחר, וכן נראה לי עיקר".


  1. . הרי שחלק מחומרת העוון היא שעובר עליו פעמים רבות. עיין לקמן ב, ה, ביישוב דברי הספר חסידים עם דברי הזוהר. ולקמן ג, ה, שריבוי והרגל בעוון זה מכבידים על סדרי התשובה.
  2. . החיד"א (פתח עיניים נדה יג, א), כתב פירוש מחודש לדברי ספר חסידים, וגם להבנתו אין סתירה בין ספר חסידים לזוהר ושו"ע: "אמנם מה שכתב בספר חסידים אינו סותר לדברי הזוהר הקדוש, דספר חסידים איירי באחד שגמר בליבו לעשות עבירה ולבוא על הערוה והכין עצמו והוא מוקשה ועומד. והרהר תשובה ופירש מהעבירה אך מוכרח שיצא מעצמו זרע לבטלה… והוא על דרך מה שאירע ליוסף הצדיק שפירש מאשת פוטיפר ועל כרחו יצאו ממנו עשרה טיפין כמ"ש ז"ל, ונמצא דזרע לבטלה היוצא אינו ברצונו, רק מוכרח לצאת מכח הכנתו אשר הכין עצמו לעבירה… ואין זה עניין לדברי הזוהר, דבזוהר מיירי דלא עלה על ליבו לחטוא עם אשה, רק מתחילה ועד סוף חשב להוציא זרע לבטלה, וצרפה למעשה, ובשאט נפש הוציא זרע לבטלה ברצונו, בההוא קאמר דחמיר טפי מכל העבירות".

תפריט