ז – גדר ההרהורים והדרך להינצל מהם

פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

גדרי איסור הרהור והסתכלות

ז, א – מחשבה חולפת אינה בגדר הרהור האסור

כתב המאירי חולין לז, ב: "וכבר שִבח הנביא את עצמו באמרו הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה (יחזקאל ד, יד) – שלא הרהרתי ביום עד שאבא לידי טומאה בלילה, ואף על פי שהכתוב רמזה, כדכתיב (דברים כג, י): וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – ההיא בשהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך, אבל הוא (יחזקאל) היה משבח את עצמו שלא היה מניח מחשבותיו לפנות לשום דבר המוני עד שתטריד מחשבתו פעולת שכלו בשום פנים". כלומר, האיסור להרהר בדבר שעלול לגרות את יצרו ולהביאו לידי טומאה בלילה, היינו כשהוא חושב ומעמיק בהרהור, אבל על מחשבה חולפת אין איסור כלל, ויחזקאל הנביא שיבח את עצמו שלא באו לידו אפילו מחשבות חולפות שאינן טהורות.

וכ"כ עזר מקודש אה"ע כג, ג: "אין הגדר בזה בהרהור כל דהו אגב שיטפא, וכעין מה שכתבתי במקום אחר אודות מניעות הרבה דברים מלהסתכל בהם, שלגבי אגב שיטפא לא שייך איסור, כן הוא בזה, שכל שמסיח דעתו כפי סגנון יכולתו וידיעתו – לא ניתנה תורה הק' למלאכי השרת, ואין בזה דררא דאיסורא. ומה שכתוב בשם האר"י ז"ל אודות מי שהרהר והסיח דעתו מתפילין באמרו 'שלא ניגע לריק', נראה שהיה זה בהשתקעות הרהור ובהתעוררות תאווה בנפשו בציור בדמיונו פועל התאוה ההיא בפועל, שהוא סגנון הקובע רושם במידות הנפש להתעורר למה שיש בו גרירה ח"ו לגלוי עריות ממש. וגם מצד טומאה בלילה על ידי רושם התעוררות כזה יש קפידא, מה שאין כן בזולת זה… וכתיב לשון (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, שזה גורם השתקעות חקירה בנפשו, וכן הוא בחינת ונשמרתם מכל דבר רע, דהיינו מה שגורם פניית מגמתו ליצר הרע בפועל בבחינת התיור. ואלו היה איסור בזה גם בכל שהוא, לא היה מועיל בחינת דמיא עלייכו כי כשורא (כתובות יז, א), והיה זה מסגנון 'ארבה ולא יסור לבבי' (סנהדרין כא, ב), אלא ודאי שכל שאינו מעורר תאוותו לזה ברצונו הנגלה להרגשתו ממש בדרך בחירה בזה – אין איסור על זה".

וכ"כ בדרך פיקודיך (מצוות ל"ת לה, חלק מחשבה): "וזאת לדעת מה שנראה לי בפרט הזה, דודאי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. והוא בנפול לאדם איזו מחשבה באונס על ידי הסתכלות פתאומית וכיוצ"ב, ודאי זה אינו מסוג הזה, דעל זה נצטווינו וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם וגו' (במדבר טו, לט), היינו כשיגיע ח"ו לידו הרהור, צריך לקיים ולא תתורו וגו' לדחות הדבר ממחשבתו. רק כאשר יזכירהו השכל שזה ההרהור אסור, והוא מאריך במחשבה ברצון, זה הוא האיסור מן התורה".

וכ"כ פלא יועץ (ערך מחשבה): "כתב הרב הקדוש ראשית חכמה שאם אינו מאריך בהרהורו ותכף בורח ממנו – לא ייענש, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אבל אם מאריך בהרהורו – ענוש ייענש". 1

ז, ב – אין אדם ניצול בכל יום מהרהורי עבירה

בבא בתרא קסד, ב: "אמר רב עמרם אמר רב: שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפִלה… ואבק לשון הרע". ויש לשאול, באיזה סוג הרהור מדובר, האם באמת כולם מהרהרים כל יום הרהור שעלול להביאם לידי טומאה בלילה?

חולין לז, ב: "הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה (יחזקאל ד, יד) – שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה".

הקשו בתוס' (חולין לז, ב, 'שלא'; ע"ז כ, ב, 'שלא'): "ואם תאמר מאי רבותיה דיחזקאל, והלא כל אדם נמי אסור, כדאמר בפ"ק דמסכת ע"ז (כ, ב) ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו, א): וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר ביום כו'? ויש לומר דאפילו הכי חשיב ליה רבותא, משום דאמרינן בפרק גט פשוט (ב"ב קסד, ב): שלושה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום – הרהור עבירה ולשון הרע ועיון תפלה". וכ"כ תוס' (ע"ז כ, ב, 'שלא'); וכ"כ רמב"ן ור"ן, ותוס' רא"ש על הגמ' בחולין.

עולה מדברי התוס' ודעימיה, שהרהורי עבירה שאין אדם ניצול מהם בכל יום, הכוונה להרהורים שעלולים להביאו לידי טומאה בלילה. ויש לבאר שאין הכוונה כפי שכתב המאירי באות הקודמת, "שהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך", אלא להרהור פחות חמור, אבל כזה שיכול להביאו לידי טומאה בלילה.

אמנם המהרש"א (ב"ב קסד, ב) סייג שאין הכוונה ממש לכל אדם, וצדיקים יכולים להינצל מהרהורי עבירה שבכל יום: "ונראה לומר, שם 'אדם' מונח על הממוצע בין העליונים ובין התחתונים, כדאמרינן: אברא אותו מן העליונים ומן התחתונים, זכה – הוא מן העליונים, לא זכה – הוא מן התחתונים… ובפרק אין דורשין (חגיגה טו, ב) דרשו במעלת החכם: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא (מלאכי ב, ז), אם דומה הרב למלאך ה' צ-באות – יבקשו תורה מפיהו כו', כלומר שיהיה האדם נמשך במעשיו שיהיה דומה למלאך ה' צבאו-ת. וזהו שאמרו כאן: אין אדם ניצול מהם כו', דהיינו העומד בשם אדם המונח לו, ואינו מדמה עצמו למלאך, כי הוא נקרא אדם על שם אפר, דם, מרה, כדאמרינן בסוטה (ה, א), הנה מצד שהוא מוטבע בחומר מן התחתונים שנברא מעפר ואפר אי אפשר לו לכוין ולעיין בתפילתו, ומצד שהוא בעל דם, רתיחת הדם שבו מביאו לידי עבירה, ומצד שהוא בעל המרה הוא בעל לשון הרע ומדות רעות, אבל האיש הזוכה ומדמה עצמו במעשיו למלאך ה' – יוכל שפיר להינצל מג' עבירות אלו".

עוד כתב בשו"ת באר שבע סט, שאין הכוונה שאין שום אדם שניצול מהרהורי עבירה, אלא כוונת חז"ל שאין כל אדם ניצול מהרהורי עבירה.

ז, ג – התבוננות אסורה, ראייה בעלמא מותרת

כתב ים של שלמה (כתובות ב, ג): "אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יוסי (גמ' שם יז, א): מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתה כוותיה, ואפילו ביום ראשון אסור אלא להסתכל בבגדיה ותכשיטיה, ולא בפניה כלל. ושאר אשת איש, אפילו כהאי גוונא אסור. ונראה, דווקא להסתכל קאמר, דומיא דהמסתכל בקשת, שהוא דרך עיון והבטה, אבל דרך ראיה בעלמא שרי, אפילו בשאר אשה. ואף שמדברי הרא"ש (סימן ג') נראה דאפילו ראיה בעלמא בפניה אסור, מכל מקום לא נהירא, דא"כ לא תמצא לעולם מי שיכיר אם היא פנויה אם אשת איש, שיוכל להעיד עליה, ודוקא תלמיד חכם אמרינן בפ' גט פשוט (ב"ב קסח, א) דלא דייק בנשים להכירה, משמע הא ראיה בעלמא שרי, אפילו לת"ח, ושאר בני אדם דייקי אפילו להכירה, ואף דת"ח אמרינן התם שאם דייק דייק, משמע דלאו משום איסור, אלא שכך היא מנהג, אלמא דלא אסור אלא דרך הבטה והסתכלות בדמותה, והתבוננות בצורת קלסתירה, ואפילו במלבושיה אסור כהאי גוונא, כדאיתא בפ' קמא דע"ז (כ, ב). וכן כתב הרמב"ן: אסור להביט ביופיה של אשה, והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, ונתכוין ליהנות בה כו', משמע כמו שפירשתי. ואפילו הכי, מי שיוכל להזהר, ולהוסיף אזהרה ושמירה, והוא פרוש בכל מילי דשמיא, ויודע שלא יחשבו לו כיוהרא, נקרא איש קדוש, ותבוא עליו ברכה".

וכ"כ רבים, ומהם: המקנה (קונ"א סה, ב); העמק שאלה (יתרו נב); חיד"א בפתח עיניים (ע"ז כ, ב, בשם קדמון); יעב"ץ (הגהותיו לברכות כד, א); אורח מישרים (סי' יב); וכך עולה ממ"ב עה, ז: "וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה – שרי, אם לא מצד המוסר".

חילוק בזה מצינו בעוד דינים. כ"כ הראשונים להסביר מה שאמרו חז"ל שאין להסתכל על הקשת (חגיגה טז, א), ומאידך תקנו ברכה על ראייתה (ברכות נט, א), הרי שאיסור הסתכלות – הכוונה התבוננות (עיין בית יוסף או"ח רכט). כ"כ מ"א רכה, כ, לגבי איסור הסתכלות בפני רשע 1; וכ"כ חפץ ה' (שבת קיח, ב) לגבי הסתכלות בברית המילה שלו, שדוקא הסתכלות אסורה ולא ראייה, ואדרבא מי שעוצם עיניו מראות, נראה כנכלם בבריתו של אברהם אבינו; וכ"כ מרומי שדה הוריות יג, ב, לעניין הסתכלות בפני המת.

ז, ד – גדר הרהור האסור

בכמה מקומות בספר, חידש הרב הגדרה להרהור האסור: הרהור ש"יביא אותו לידי קישוי או לידי מחשבות ממושכות אודות אשה מסוימת". מכלל הסוגיות כך עולה, ולקמן נשתדל לבסס הגדרה זו.

ז, ה – אסור להאריך ולהשתקע בהרהורו

לעיל ז, א, הבאנו בשם המאירי חולין לז, א, שאיסור הרהור הוא "שהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך". וכ"כ מאירי קידושין פא, ב: "לעולם יזהר אדם שלא להשקיע שום הרהור עבירה בלבו, שההרהור מביא לידי מעשה, וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו, אף על פי שלא עשה עבירה, הואיל ובמחשבת עבירה היה – עון הוא וצריך כפרה". וכ"כ כמה אחרונים, עזר מקודש כג, ג: "בהשתקעות הרהור ובהתעוררות תאווה בנפשו"; דרך פיקודיך (הקדמה ז, ה): "והוא מאריך במחשבה ברצון, זה הוא האיסור מן התורה".

וכ"כ בראשית חכמה (שער הקדושה פרק ה): "ועל דרך שפרשנו אפשר שיקרא מחשבה שעושה פירות, דהיינו או שיצא לפועל או שלא יצא לפועל, כגון שחשב לגנוב וגנב או לא גנב. ואפשר לומר מחשבה שעושה פירות, כמו שאמרו ז"ל: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) – שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, הרי המחשבה שיצא פרי רע ממנה, שהוא טומאת הקרי שהוליד שד או מזיק בעולם, כי הבנים שאדם מוליד יקראו פריו, כנודע. וכשהיא מחשבה שלא באה לידי טומאה – היא מחשבה שאינה עושה פירות. והיינו כשהאריך בהרהור ההוא הרבה והביא עצמו לידי הרהור, כמו שאמרו במס' נדה (יג, ב) המביא עצמו לידי הרהור – אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, שנאמר (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע, שאז ודאי הוא בא לידי טומאה ומוציא זרע לבטלה, שנקרא רע, כדפרשו בזוהר. אבל אם בא לו הרהור ודחה אותו מלבו הרי לא עשה פרי ואינו נחשב לו לעון הרהור, שהרי אמרו ז"ל (ב"ב קסד, ב): שלושה דברים אין אדם ניצול בכל יום, ואחד מהם הרהורי עברה".

ז, ו – הרהור שמביאו לידי קישוי

ישנם פוסקים שעולה מהם שההרהור האסור הוא שמביאו לידי קישוי, וכ"כ בספר ארח מישרים לרבי מנחם טריוש (נדפס לפני כמאה וחמישים שנה, שנת תרי"ח): "עוד נראה, דלכאורה קשה, האיך יעבור על ידי הרהור איסור לאו, הא קיימא לן דמחשבה רעה איננה מצטרפת למעשה, ואם כן הרי גם הרהור עבירה אינה אלא מחשבה, ואיך חושבה לאיסור לאו? אבל אתי שפיר, דהרהור של תאוות נשים, אם מתקשה על ידי כך – חשוב מעשה, כנראה מיבמות נג, ב, בתוס' 'אין אונס'. ואם כן יש לומר הא דאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה – היינו הרהור לחודיה, והא דעובר בלאו היינו בהרהור עם קישוי".

וכ"כ אגרות משה (אה"ע ב, יד), שנשאל על נסיעה לעבודה באוטובוסים או ברכבת תחתית כשנדחפים זה בזה, ויש חשש של הרהור: "אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור, יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו, ואם מוכרח לילך אז גם כן לעבודתו, אין לאסור לו אף בכה"ג, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם (הל' איסו"ב כא, יט; כב, כא; עיין לקמן ז, ח), ועל זה יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי איבר, איסור לו לילך אז גם לעבודתו".

וכך משמע ממהרש"א סנהדרין צב, א: "כל המסתכל כו'. ודקאמר 'מחשב' במקום 'מסתכל', הא ודאי דמסתכל ממש נמי עבירה גדולה בידו, אלא דעונש הזה דקשתו ננערת הוא בא על המחשב תמיד על אשת איש ומקשה עצמו לדעת – אותו הקישוי ננער ממנו".

וכך אפשר גם לבאר את דברי הראשונים והאחרונים באות הקודמת שכתבו שאיסור הרהור שמאריך מרצון בהרהור ומשקיע מחשבתו בכך, שבדרך כלל הרהור כזה מביאו לידי קישוי. 1

אמנם יש להקשות, שבחז"ל מצינו איסור מקשה עצמו לדעת (נדה יג, ב) ובנוסף לכך יש איסור להביא את עצמו לידי הרהור (ע"ז כ, ב), משמע שהם שני דברים שונים, ולא כל הרהור שאסור מביאו לידי קישוי. וכך מבואר בשו"ת רדב"ז ה, אלף תקנא: "נמצאת למד ג' דינים הם: המנאף ביד – בנדוי הוא יושב מעצמו. המתקשה עצמו לדעת – אינו מנודה עד שינדוהו בית דין. והמביא עצמו לידי הרהור – אסור הוא".

וביאר הרב בעל פה: "היישוב הוא – שההבדל בתכלית. יש שמתכוון ליהנות מהקישוי ומהרהור כדי להגיע לקישוי, על זה דיבר הרדב"ז שמקשה עצמו לדעת. ויש שנהנה מהרהור ודרך אגב גם נהיה קישוי, וזה ההרהור שאסור".

ז, ז – המסתכל בערוה קשתו ננערת

סנהדרין צב, א: "אמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה – קשתו ננערת". רש"י הביא שני פירושים: א. "קשתו ננערת – כח קושי אבר שלו ננער, שאינו מוליד, שנאמר (חבקוק ג, ט): עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ, עֶרְיָה שאתה מסתכל בה ממש בערותה – היא תעיר קשתך". וכ"כ נימוקי יוסף (יט, ב, מדפי הרי"ף). 1

ב. "דבר אחר: המסתכל – המחשב בעריות דאשת איש, קשתו – גבורת ידו, ננערת – מתהלכת ומתמעטת, כמו (בבא מציעא כט, ב): מצא כסות – מנערה אחת לשלשים יום, אי נמי כמו (שמות יד, כז): וַיְנַעֵר ה'". וכ"כ אורחות חיים (הל' ביאות אסורות, הובא בב"י אה"ע כא, א): "וכל המסתכל באשת איש מכשיל ומכחיש כח יצרו הטוב, והודו נהפך עליו למשחית, שכך ארז"ל: המסתכל בעריות – קשתו ננערת". וכ"כ הדרישה ולבוש אה"ע כא. 1

רבינו יהונתן (יט, ב, מדפי הרי"ף) פירש: "קשתו ננערת, כלומר ייסורין באין על אבר שלו".

ז, ח – תועלת לימוד התורה נגד הרהורי עבירה

אבות דרבי נתן פרק כ: "רבי חנניה סגן הכהנים אומר: כל הנותן דברי תורה על לבו – מבטלין ממנו הרהורין הרבה: הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, והרהורי אשה רעה, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם. שכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם (תהלים יט, ט). וכל שאינו נותן דברי תורה על לבו – נותנין לו הרהורין הרבה: הרהורי רעב, הרהורי שטות, הרהורי זנות, הרהורי יצר הרע, הרהורי אשה רעה, הרהורי דברים בטלים, הרהורי עול בשר ודם".

קידושין ל, ב: "תנו רבנן: וְשַׂמְתֶּם (דברים יא, יח) – סם תם, נמשלה תורה כסם חיים; משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה – הרי היא מעלה נומי. כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז): הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, ואם אין אתם עוסקין בתורה – אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם): לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".

שם: "תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע מתגרה בך, רש"י) – משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ. אם אבן הוא – נימוח, דכתיב (ישעיהו נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וכתיב (איוב יד, יט): אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם. אם ברזל הוא – מתפוצץ, דכתיב (ירמיהו כג, כט): הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע".

וכ"כ הרמב"ם הל' איסו"ב כא, יט: "וכן אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור; אלא אם יבא לו הרהור – יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה ויפנה לדברי תורה, שהיא: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה, יט)". וכן לשון השו"ע אה"ע כג, ג. וכ"כ הרמב"ם עוד בהל' איסו"ב כב, כא: "וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים הן, הן מעלות של עריות… יתרה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. ובחכמה הוא אומר (משלי ה, יט): אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד". וכ"כ במו"נ ג, מט.

וכ"כ מאירי קידושין ל, ב: "כל ששוקד על דרכי התורה, אפילו היו בידו עברות מצד תוקף יצרו, ונתגדל על תכונות מידות רעות – התורה מגינה עליו, ר"ל, שאי אפשר שלא תדריכהו תורתו לשוב מהם שלא ישתקע בהם".

עוד מוכח מע"ז כ, ב: "ת"ר: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג, י) – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות…", רש"י שם: "תורה – על ידי שעוסק בה, ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר".


  1. . עיין ספר חסידים סימן קעז: "כתיב (קהלת יב, יד): כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלוֹהִים, זה שנזדמן לו אשה בקרן זוית, אם פגעה בו ולא נתכוין לראות אותה וראה אותה יפה, ושמח על שראה אותה, וחושב בלבו: מאחר שבלא כוונתי ראיתיה אין לי עון על ככה, ועל זה נאמר: יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, ואם טוב ששמח בדבר אם רע בעיני ה', כמו: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח (משלי כד, יז), שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (שם יז, ה), וזה שמח שבא לידו, והיה לו לחשוב שמא חטאתי שנזדמן לי לראותה".

    גם ממקור זה רואים שאין איסור בראיה ובהרהור חולף, ועל פי ספר חסידים אדם נענש על עצם זה שהוא שמח שנזדמן לו דבר שהוא לא טוב, למרות שפורמלית אין בזה איסור.

  2. . מגן אברהם סימן רכה, כ: "ומ"מ נראה דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו אסור, אבל ראיה בעלמא – מותר, וכמ"ש רסי' רכ"ט, ע"ש ובב"י".
  3. . כך גם משמע מבן יהוידע סנהדרין צב, ב: "המסתכל בערוה קשתו ננערת – נ"ל בס"ד כיון שהוא מסתכל הרבה בעריות אז הוא תמיד בא לידי קישוי, וכיון שמתמיד בו הקישוי, מוכרח שיצא מפי אמתו טיפות של מים עכורים שהוא זרע מחוי וזהו שקשתו ננערת, שננער ממנו טיפות זרע תמיד על מגן ב"מ, או כיון שיהיה לו קישוי על ידי ההרהור אע"פ שאין יוצא ממנו זרע אותה שעה, נעקר הזרע ממקומו, וכשמשתין יצא בהשתנה ואינו מרגיש, השי"ת יצילנו וישמרנו ברחמיו אכי"ר" (ורבי יוסף חיים אזיל לשיטתו שמחשיב זה לזרע לבטלה, ולמעשה חלקו עליו).
  4. . וכ"כ ר' צדוק הכהן מלובלין (ליקוטי מאמרים): "וכידוע דעל ידי הרהורים ושטיפות הזנות קשתו ננערת, כפירוש רש"י שאין מוליד רחמנא ליצלן (סנהדרין צב, א), וזהו סירוס הדעת דקליפה דאסתרס ממילא על ידי התגברותו ביותר. מה שאין כן דעת דקדושה, אדרבא, בני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו ותמלא הארץ, מקום הזימה גם כן, אותם".
  5. . מעין זה כתב מהר"ל (באר הגולה באר החמישי, יא, על חם שראה ערותו של נח): "וכן אמרו בפרק חלק (סנהדרין צב, א): כל הרואה בערוה – קשתו ננערת, שנאמר (חבקוק ג, ט): עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ. ופירשנו שרצונם לומר: אדם הרואה בערותו, נוטל ממנו חוזק וכח של האבר הזה, כי ראוי שיהיה האבר הזה במכוסה, לכך גלוי ערוה מבטל הכח, וכאשר רואה בערוה נטל כחו ממנו. וזהו שאמר 'קשתו', הוא האבר, לפי שהזרע יורה כחץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו, א), ואותו כח ננער ונטל ממנו. ולפיכך אמר שסרסו בזה שראה ערותו, כי כבר אמרנו שאין הכל שוים בענין זה, כי לגודל כחו של חם בזנות, היה נחשב זה אליו רביעה, וגם סירוס" (אמנם מה שפירש המהר"ל שמדובר על המסתכל בערוותו, שונה ממה שפירשו רוב המפרשים שמדובר על המסתכל בעריות).
פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן