י – איסור אוננות בנשים

איסור אוננות בנשים

י, א – מקור הדין

משנה נדה יג, א: "כל היד המרבה לבדוק, בנשים – משובחת, ובאנשים – תקצץ". ובגמ' שם: "מאי שנא נשים ומאי שנא אנשים? נשים לאו בנות הרגשה נינהו – משובחות, אנשים דבני הרגשה נינהו – תקצץ".

י, ב – שיטת רבנו תם

כתב רבנו תם (תוס' נדה יג, א, 'נשים'; ספר הישר קסו) שנשים אינן מצוות על השחתת זרע: "דלאו בנות איסור הרגשה נינהו, אפילו הוו מרגישות". ובתוס' יבמות (יב, ב, 'שלש') כתבו שלכן מותר לכל אשה לתת מוך אחרי תשמיש בגופה כדי לשאוב את הזרע, "והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה" (הרבה מהפוסקים קישרו, כפי שקישר רבנו תם, בין השחתת זרע שלה, שבזה עוסקת המשנה בנדה, לבין השחתת זרע של בעלה, שבזה עוסקת הגמ' ביבמות).

בתוס' (נדה שם) הקשו על שיטת רבנו תם: "לפירוש רבנו תם קשה לרבי יוחנן בן ברוקה, דתניא (יבמות סה, ב): על שניהם נאמר (בראשית א, כח): פְּרוּ וּרְבוּ, ועוד נהי נמי דלא מפקדו אפריה ורביה, להשחית זרע הוקשו לאיש לכל עונשין שבתורה (ב"ק טו, א)!". ותרצו וביארו את החילוק של רבנו תם: "ויש לומר דהיינו טעמא, שהנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא דרך להזריע, אבל אנשים מזריעים בחוץ ואין דרך להזריע שם". כלומר, מכיוון שגם כשהאשה מזרעת, זרעה נשאר במקום שראוי להזריע, דהיינו בגופה – אין כאן השחתת זרע. ואילו לגברים אסור להשחית את זרעם מכיוון שהוא לא מגיע למקום שראוי להזרעה, דהיינו לגופה של האשה.

וכ"כ ברכ"י (יו"ד שלה, ה) כשיטת רבנו תם (עיין לקמן יא, ב, שהבאנו לשונו). ומשמע מדעתם שאין איסור לנשים לגרות עצמן באותו מקום.

י, ג – שיטת רוב הראשונים

הרמב"ן (נדה שם) חולק על רבנו תם: "ואין פירושו נכון בכאן, דבנות הרגשה לאו בדין הרגשה משמע". והפירוש של לאו בנות הרגשה נינהו – שלא מתגרות על ידי הבדיקה, וכ"כ המאירי נדה שם: "שאינן בנות הרגשה, ר"ל שיהא יצרן מתגרה בהן מפני כך". וכ"כ תוס' חכמי אנגליה נדה שם: "נשים דלאו בנות הרגשה נינהו – פי' שאינן מתחממות על ידי משמוש". וכן דייקו הריטב"א ותוספות רא"ש בשיטת רש"י (לשון רש"י: "הרגשה – שמזדעזעין אבריו כשמתחמם ורואה קרי", ובדומה לזה לשון פסקי הרי"ד נדה שם). וז"ל הריטב"א (נדה שם): "מאי שנא נשים דלאו בני הרגשה נינהו. פירש רש"י דליכא למיחש בהו דמשום משמוש יבואו לידי אבוד זרע".

ומוסיף הרמב"ן שגם לנשים יש איסור להשחית זרע: "אבל כל עיקר אין דינו של הרב ז"ל נראה לי, שאע"פ שאינן מצוות על פריה ורביה ורשאי מן התורה ליבטל – איסור הוא בהשחתה, ואף על פי שהאשה מותרת לעקור את עצמה מה שאין כן באיש, ואף על פי שקיים מצות פריה ורביה, התם מצוה אחריתי היא שנצטוו על הסירוס, ואפילו מסרס אחר מסרס חייב (שבת קיא, א), אבל בהשחתה, כָּל בָּשָׂר (בראשית ו, יב) כתיב".

וכ"כ הרשב"א שם: "דאע"פ שאינן מצוות בפריה ורביה, מכל מקום אסורות הן בהשחתת הזרע, והכל לקו על זה במבול, ואף על פי שאינן בדין סירוס ומותרות הן להשחית כלי הזרע, אבל אינן מותרות להשחית הזרע… ועוד, אילו היו בנות הרגשה, ודאי אסורות הן לרבות בבדיקה משום דמגרן יצר הרע בנפשייהו, והילכך ודאי דוקא משום דלאו בנות הרגשה נינהו". וכ"כ הריטב"א נדה שם; חידושי ר"ן נדה שם. ¹

ובספר הרב ביאר שהאיסור לנשים לגרות את עצמן הוא "מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה להוסיף אהבה ודבקות בין איש לאשתו, ולא לסיפוק תאווה אנוכית".

י, ד – אשה נשואה

כפי שלמדנו באות הקודמת, כתב הרשב"א שאם נשים היו מתגרות על ידי הבדיקה, אסור היה לבדוק את עצמן, כמו דינם של גברים: "משום דמגרן יצר הרע בנפשייהו".

ועל פי דבריו חידש החתם סופר (נדה יג, א): "ואולי לא אמרה הרמב"ן (למדנו את הדברים ברשב"א) אלא בפנויה, אבל בנשואה כיון דלא מיפקדא אהשחתה, וגם ההרהור אינו אלא שמתאווה לבעלה, לא ידעתי מה איסור גירוי יצר הרע שייך לכאן".

ובצירוף דברים אלו כתב הרב בספר (סוף הערה 15): "וכאשר יש לאשה עיכוב בשמחת עונה, ולפי עצת מטפלת יראת שמיים טוב שתנסה לגרות עצמה לבדה, מותר לעשות כן. ראשית, מפני שהדבר נעשה לשם קיום המצווה, שנית, בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת ר"ת והברכ"י (ועיין חידושי חת"ס נדה יג, א, שמשמע שמיקל בנשואה שחושבת על בעלה)".

י, ה – שו"ת תורה לשמה

בשו"ת תורה לשמה סימן תקד, נשאל מזוג שעסקו בהכנות לתשמיש והאשה הגיעה לשיא השמחה עוד לפני הביאה, האם יש בזה איסור השחתת זרע של האשה.

והשיב הבן איש חי שמעיקר הדין אין איסור השחתת זרע לאשה: "אם כן מוכח מכל הנזכר דאין בהטלת זרע האשה לחוץ איסור השחתה, דאין איסור זה אלא רק בזרע האיש, והכי נמי מסתברא, דיש לחלק בזה בין איש לאשה. וכן מוכח נמי עוד מדברי הרמב"ם שם (איסו"ב כא) ה"ט: אשתו של אדם מותרת לו, לפיכך כל מה שהאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובלבד שלא יוציא ש"ז לבטלה וכו', נמצא דלא קפדינן אלא על ש"ז דידיה ולא על דידה, דהא כפי הטבע הוא שגם האשה לפעמים מטלת זרע שלה על ידי געגועין של חיבוק ונישוק שיעשה לה בעלה".

אלא שהביא מכתבי האר"י: "מיהו מצינו לרבינו האר"י זצ"ל בשער הכונות כ"י בדרושי הלילה דרוש ז', וז"ל: ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שז"ל להיותו בלא אשה, כך האשה בוראה מזיקין בלא האיש, וזה נרמז בפסוק לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה (תהלים צא, י). רצה לומר לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ – שאתה זכר, הרָעָה – שהיא לילית אשת זנונים; וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, רצה לומר, נגע שהוא ס"מ דכורא, לא יקרב באהלך שהיא אשתך, כמו שכתוב (דברים ה, כז): שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם עכ"ד, ע"ש". אמנם כתב הבן איש חי שעדיין אי אפשר להשוות השחתת זרע של אשה לשל איש, מכיוון שהאר"י לא הביא סדר תעניות על השחתת זרע אצל האשה.

והוסיף: "גם עוד יש לומר, שגם בבריאת המזיקין דקאמר רבינו זלה"ה, היינו דוקא אם תעשה האשה השחתת זרעה על ידי הרהורים רעים או על ידי חיכוך בפועל, כמו הך דנשים המסוללות דהיא מתכוונת להטיל זרעה, דאז בזה מתערב פלוני ושולט שם, מה שאין כן בנידון השאלה, דהיה זה על ידי חבוקין וגעגועין של בעלה שהוא בהיתר ולא נתכוונה להטיל זרעה בחוץ ח"ו, ולא ניחא לה בהכי ולא אסקא על דעתה בזה – אין כאן תערובת פלוני ולא יברא מזה מזיקין גם לדברי רבינו ז"ל". ¹