ח – המצווה להתחתן

פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

איסור עמידה ללא אשה

ח, א – מקור וטעם האיסור

שני יסודות למצוות הנישואין: הראשון, מצות פריה ורביה. והשני, מצוות עונה, שכך מצבו השלם של האדם שהוא מתחבר עם אשתו באהבה ובאחדות, ואם הוא חי בחסרון, דהיינו בלא אשה – יחטא בהרהורים (עיין לקמן הרחבות לפרק ה, ג-ד). ונבאר עתה את היסוד השני.

יבמות סא, ב: "מסייעא ליה לרב נחמן אמר שמואל, דאמר: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים – אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". 1

שם סב, ב: "אמר רבי תנחום א"ר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה; בלא שמחה – דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ, בלא ברכה – דכתיב (יחזקאל מד, ל): לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ, בלא טובה – דכתיב (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה; בלא תורה – דכתיב (איוב ו, יג): הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי, בלא חומה – דכתיב (ירמיהו לא, כא): נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא".

כתב הרמב"ם הל' אישות טו, טז, שהאיסור משום הרהורי עבירה: "וכן מצות חכמים היא שלא ישב איש בלא אשה, שלא יבא לידי הרהור". וכ"כ הריטב"א יבמות סא, ב: "אסור לעמוד בלא אשה. פי' משום הרהור". וכ"כ הראב"ד (השגות על רז"ה יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף): "אבל לעמוד בלא אשה איכא איסור, שמא יבא לידי הרהור עבירה". וכ"כ נימוקי יוסף יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף; לבוש א, ח; וערוה"ש א, ז.

כמה ראשונים העתיקו את הגמ' מבלי להזכיר את הטעם של הרהור, וכ"כ הרי"ף (יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף); רא"ש יבמות ו, ז; רי"ד יבמות סא, ב; ומאירי שם.

ח, ב – תוקף האיסור

הסתפק הרמב"ן במלחמות ה' (יבמות כ, א, מדפי הרי"ף) אם האיסור לשבת בלא אשה מדאורייתא או מדרבנן. וכפי שלמדנו, לדעת הרמב"ם האיסור מדרבנן, וכ"כ בית שמואל א, יג.

בברכי יוסף א, טו, כתב בשם מהרד"ך (בית יז, ט) שלרי"ף האיסור מדאורייתא, והובא גם בפת"ש אה"ע א, יב (וכן כתבו עוד אחרונים בדעת הרי"ף, עיין איש וביתו יח, א). וכ"כ קרן אורה (יבמות סא, ב, 'הא').

ח, ג – אסור לעמוד בלא אשה אפילו כשיש חשש לקטטה

בתרומת הדשן רסג, נשאל על אלמן שקיים כבר פריה ורביה, אם מותר להתחתן עם אשה שאינה בת בנים כדי למנוע קטטה, והשיב שכן, אבל אסור לו להימנע מלהתחתן כלל כדי למנוע חשש קטטה: "דדרשו חכמים דאסור לאדם שיהא שרוי בלא אשה, שנאמר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, וגם אמרו (יבמות סב, ב): כל השרוי בלא אשה – שרוי בלא טובה ובלא ברכה ובלא שמחה ובלא שלום. ותו, איכא למיחש שמא תתגבר יצרו עליו ובא לידי חטא, כולי האי לא דחקינן מקמי קטטה". וכ"כ רמ"א אה"ע א, ח, והסביר בבית שמואל יז: "והטעם הוא משום חשש קטטה יכול לבטל מצות פריה ורביה, אבל משום חשש קטטות אין לעשות עבירה, כי יש לחוש פן יתגבר עליו היצר הרע".

ח, ד – אם אינו יכול להוליד עדיף לישא אשה שאינה יכולה להוליד

כתב בקיצור שו"ע קמה, ג: "אע"פ שקיים מצוות פריה ורביה, אסור לו לעמוד בלא אשה, וצריך שישא אשה בת בנים אם אפשר לו. אך אם הוא מבין בעצמו שאינו ראוי עוד להוליד, טוב לו יותר לישא אשה שאינה בת בנים".

ח, ה – היתרים לא להתחתן

ביבמות סב, ב, מסופר על רב ששת שהיתה לו רק בת (או בנות) ואמרו לו חכמים להתחתן ולהוליד בנים, וענה להם רב ששת שנכדיו מבתו נחשבים בניו, ואומרת הגמ' שהוא רק דחה אותם, אבל באמת הוא נמנע מלהתחתן לפי שנעשה עקר מכך שהתאפק מלהתפנות בשיעורים הארוכים של רב הונא.

וכתב הרמב"ן (יבמות סב, ב), שלא יתכן לומר שרב ששת לא מסכים עם שמואל שאסור לשבת בלא אשה, ואם כן, למה חכמים לא אמרו לו שהוא צריך להתחתן גם אם לא יוליד ילדים? ותרץ שני תירוצים א. "יש לומר שפסקה תאוותן בעקור זה לגמרי". ב. "אי נמי, כיון שקיימו דאורייתא, אין מחייבין אותן לישא, לפי שהיו זקנים ונאים בישיבה יותר מן הבית, דומין במקצת לבן עזאי".

וכ"כ המאירי יבמות סב, ב: "ושמא תאמר: ומכל מקום היה לו לישא אשה, שהרי ביארנו שאפילו קיים מצות פריה ורביה או שאינו ראוי להוליד יש לו לישא אשה! יראה שפסקה תאותו מצד אותו העקור, או שחשקה נפשו בתורה והיה זקן יושב בישיבה ופירש לגמרי".

וכתב ערוה"ש אה"ע א, ז: "ומסתימת לשון הש"ס והפוסקים משמע שאין חילוק בזה, ואפילו אם הוא זקן חייב ליקח אשה, והנה ראינו ושמענו גדולים וטובים שלעת זקנותם במיתת אשתם אינם נושאים אשה עד יום מותם, ואפשר לומר דכיון דאין זה מן התורה, וקרא דלֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ (בראשית ב, יח) אסמכתא בעלמא הוא לענין זה [בית שמואל], והטעם הוא רק משום הרהור עבירה, והם יודעים בעצמם שרחוקים מהרהור מפני זקנתם וחולשתם, לכן פוטרים את עצמם מזה. וכן אם יודע בעצמו שקשה עליו להזדקק לאשה ודאי דפטור, וכל שכן כשאין לו במה לפרנסה".

וכן מוכח מהחכמת אדם קכג, ו: "ולא ישב בלא אשה אם מתירא שיצרו מתגבר עליו".

ח, ו – כשהנישואין יגרמו יותר נזק מתועלת

כתב בשו"ת שבט הלוי י, רכג: "בשו"ע ופוסקים אינו מוזכר גבול בזה, ומשמע דגם בזקנה גבוהה ולמעלה משמונים שנה. ומכל מקום פשוט דאם האשה בת מדות רעות ובעלת קטטה כל כך דלפי טבעו לא יהיה יכול לסבול אותה, ובטל טעם התורה, דיהיה לו יותר בטול תורה מאשר לפני זה, וגם לא תועיל לו גם לענין הרהור עבירה, דאי אפשר לחייבו גם לשיטת התה"ד והרמ"א. או דלפי מצבו בימי הזקנה קשה לו לסבול ולקבל בת קטטה וכיו"ב, ורק נשמה יקרה שתהא עזר ושמחה לו בשנות הזקנה, וכל הנשואים חוץ מזה אינם אלא רע בשבילו, לא טובה כלל גם ברוחניות, שאין זה בכלל החיוב של לא יעמוד בלא אשה. לכן על פי הנזכר, אם מרגיש האדם בנפשו לפי תכונתו ולפי מצבו ומעמדו דאם לא אשה כשרה ונשמה יקרה ובעלת מדות יוצא מן הכלל, במקרה דיליה יצא שכרו בהפסדו, כי תגרום לו ח"ו ירידה, וגם אבדון שמחה היפך המבוקש, א"כ אין בכחינו לחייבו בנשואין גם לדעת התה"ד ורמ"א, או אם יהיה חשש לנזק הגוף ח"ו".

ח, ז – האם יש איסור לאשה לשבת בלא איש

כתב הרמב"ם הל' איסורי ביאה כא, כו: "ואין האיש רשאי לישב בלא אשה, ולא ישא עקרה וזקנה שאינה ראויה לילד, ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס". מאידך כתב הרמב"ם בהל' אישות טו, טז: "ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד".

במעשה רוקח הל' אישות טו, טז, הביא בשם כנה"ג אה"ע סי' א, שתירץ שבמקום שאין חשד, כגון שכולם נשים או סריסים, אין עליה חובה להתחתן. והשיג עליו המעשה רוקח: "והוא קצת דוחק, ויותר נראה לומר דהתם מעיקר הדין קאמר, דהיינו במה שנוגע למצוה שבגופה, דאפילו מדרבנן אינה חייבת, וכאן איירי מפני החשד, שאין כאן שום מצוה המוטלת עליה מצד עצמה, אלא שמא תחשד בדבר עבירה". 1

וכ"כ ביד פשוטה (אישות טו, טז), שמעיקר הדין מותר לה לשבת בלא איש, ודייק בלשון הרמב"ם שכינה את החובה וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא, ו) – "מדברי סופרים", ואילו האיסור לעמוד בלא אשה כינה – "מצוות חכמים". והסביר שמצווה מדברי סופרים היא תקנה מחייבת, ואילו מצוות חכמים אינה אלא עצה טובה והנחיה מוסרית, שמן הראוי לכל בר דעת להישמע לה, אבל אין בה תוקף מחייב. ולכן גם הדין שאשה תשב בלא איש לא מחייב אלא רק משום חשדא, ואין סתירה מהל' איסורי ביאה.


  1. . בעיון יעקב הקשה: איך דין זה נלמד מאדם הראשון שלא היו לו בנים, ואולי אחר שיש לו בנים כבר אין חיוב לישא אשה? ותירץ בבן יהוידע שנלמד מהמשך הפסוק שם: אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, "וכשיקח אשה – תהיה לו עזר להצילו מהרהור". ועוד תירץ שנלמד מ'האדם', כלומר האנושות, ולא אדם הראשון.
  2. . עוד תרץ שם: "ועוד אפשר לומר, דלשון ישיבה שכתוב כאן הוא בפני עצמו, והכוונה שצריכה לישב עם אביה או אחיה או בניה שאין כאן חשדה, ודו"ק".
פורסם בקטגוריה פרק ד - שמירת הברית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן