א – אלול (ותקיעת שופר)

תקיעת שופר בחודש אלול

א, א – ימי אלול ועשרת ימי תשובה

פרקי דרבי אליעזר מו: "רבי יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עשה משה בהר, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. ובשבעה עשר בתמוז שיבר את הלוחות, והרג את לייטי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכיתתו כעפר הארץ, והרג את כל אשר נשק לעגל, והכרית עבודה זרה מישראל, והתקין כל שבט במקומו. ובראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: עלה אלי ההרה (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה".

לפי פרקי דרבי אליעזר פעמיים היה משה ארבעים יום בהר סיני: לאחר מתן תורה, ובאלול עד יום הכיפורים. וזה שלא כדברי סדר עולם רבה פרק ו, תנחומא כי תשא ל"א, רש"י דברים ט, יח, ותוס' ב"ק פב, א, 'כדי', ששלוש פעמים עלה משה להר למשך ארבעים יום. וכל מה שעשה לחוטאים בעגל עשה בי"ז תמוז ומיד עלה שוב, והיו ישראל נזופים במשך ארבעים יום אלו.

הגר"א בפירוש סדר עולם רבה (שם) סובר כפרקי דרבי אליעזר, ולכך נטה הרד"ל (הערותיו על פרדר"א מו, יג), והאריך בעניין זה, וביאר הדעות השונות לגבי היום המדויק שבו עלה משה להר לקראת חודש אלול.

א, ב – מנהג תקיעת שופר בחודש אלול

כפי שלמדנו בפרקי דרבי אליעזר: "התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה". על פי זה, יש שכתבו שהמנהג לתקוע רק בראש חודש אלול, וכ"כ שיבולי הלקט רפא: "יש מקומות שנוהגין לתקוע בשופר בלילי ראש חודש אלול. ומצאתי לרבינו נסים ז"ל: מה שנוהגין החכמים שתוקעין בשופר בראש חודש אלול, מצאתי לו עיקר במדרש". וכ"כ דעת זקנים לבעלי התוס' (עקב י, י).

אמנם הרבה ראשונים כתבו שהמנהג לתקוע בכל חודש אלול, וכ"כ המנהיג (הלכות ר"ה כד): "מנהג צרפת להתחיל מראש חודש אלול ואילך לתקוע בכל יום, ויש לי סמך לדבר בפרקי ר' אליעזר: בר"ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה: עלה אלי ההרה, והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, ואל יתעו עוד ישראל אחר ע"ז. והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלֹוהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, לכן התקינו לתקוע בר"ח אלול בכל שנה ושנה, והצרפתים עושים אף משם ואילך". וכ"כ רבינו ירוחם (ו, א, דף מח); ראבי"ה ב, תקמב; רא"ש ד, יד; וטור תקפא.

א, ג – טעמי המנהג

כתב הטור תקפא: "ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, וכל החודש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וגו', וכדי לערבב השטן. וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפילה". ¹

הרי שהטעם הבסיסי הוא זכר לתקיעה שתקע משה רבנו כשעלה להר, וטעם התקיעה בכל החודש כדי לעורר לתשובה, וכ"כ ראבי"ה; רא"ש; רבנו ירוחם; מהרי"ל (הלכות ימים נוראים עמ' רס, ה).

עוד כתב הטור: כדי לערבב את השטן, וכ"כ ראבי"ה; רא"ש; ר"ן. והסביר בספר מנהגים דבי מהר"ם (סדר רינוס לערב ר"ה): "לפי שלא ירגיש השטן מתי יהא ר"ה, ומהאי טעמא אין מזכירין ראש חודש בשבת שלפניו. אי נמי משום דכתיב (תהלים פא, ד): בַּכֵּסֶה לְיוֹם וגו'. עוד שמעתי, מפני שהשטן הטעה את ישראל בארבעים ימים ראשונים, שנאמר (שמות לב, א): כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, וגרם שעשו העגל, כדאיתא במדרש. ובר"ח אלול כשעלה לקבל לוחות אחרונות, אמרו: נעשה תקנה שלא יטעה אותנו עוד, ונתקע כדי לערבנו".

א, ד – להתחיל ללמוד תקיעת שופר שלושים יום לפני החג

הוסיף בספר מנהגים דבי מהר"ם עוד טעם: "נהגו לתקוע שופר בכל בוקר וערב אחרי יציאותיהם מבית הכנסת מראש חודש אלול עד שלושה ימים קודם ר"ה, כדי ללמד ולחנך במצוות, דאומר מר: שואלים בהלכות הרגל קודם הרגל ל' יום". בדומה לזה כתב בדרשות מהר"ח או"ז (סימן לג): "לכך נהגו העולם לתקוע כל חודש אלול, כדי שיהא רגיל בתקיעה ולא יטעה".

וכ"כ מרן הרב קוק במצוות ראיה תקפא: "מלבד הטעמים הרמים שנאמרו למנהגינו לתקוע מראש חודש אלול, נלע"ד עוד טעם פשוט שהוא ממה שכתבו הפוסקים דהא דמתחילין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, הוא הדין בהלכות חג בחג. אם כן, צריך ללמוד ל' יום קודם הלכות ראש השנה, והתקיעות צריך לימוד בסידורין ובעצמן, אם כן צריך התוקע להתחיל מר"ח אלול שהוא ל' יום קודם".

א, ה – להתחיל בלימוד הלכות תשובה שלושים יום לפני ר"ה

עוד ביאר מרן הרב קוק (מצוות ראיה שם), את המנהג לתקוע בשופר מראש חודש אלול: "ואפילו מטעם תשובה יש לומר גם כן כעין זה, שהרי באלו הימים שהם ימי תשובה, מי שלא שב בהם ביטל מצוות תשובה, אם כן צריך להתחיל מדינא לימודי התשובה מר"ח אלול".

עיין עוד במי מרום, אורי וישעי, פרק יא, על העבודה בחודש אלול.

א, ו – דיני מנהג אשכנז

הרמ"א תקפא, א, כתב: "מראש חודש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפילה שחרית, ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית". כיום נוהגים לתקוע רק בשחרית. בערוה"ש תקפא, יב, כתב: "ובלילה לא יתקעו בכל חודש אלול אפילו להתלמד, דאין לעשות התעוררות בלילה והתקיעות מעוררים המדות העליונות". אבל למעשה אין נוהגים להקפיד בזה.

פוסקים רבים כתבו שמתחילים לתקוע מל' אב, שהוא א' דר"ח אלול, וכ"כ דעת זקנים; מהרי"ל; לבוש תקפא, א; של"ה (מס' ר"ה, נר מצווה ו); משאת בנימין ב; יוסף אומץ תתקכ; ועוד. והסביר במטה משה תשעח: "ולאלו תרי טעמי צריך להתחיל מיום ראשון. דאילו לטעם הראשון, כנגד משה עלה להר ושהה שם ארבעים יום וירד ביום כיפור, ומיום ראשון עד יום כיפורים ארבעים יום. ולטעם שני, כדי לעורר העם שיעשו תשובה, צריכין גם כן להתחיל מיום ראשון, כי אלו ארבעים יום, מיום ראשון דאלול עד יום כיפור, הם רצויים לפני המקום וימינו פשוטה לקבל שבים".

אמנם במ"א תקפא, ב, כתב שאין לזוז מהמנהג להתחיל מיום ב' דר"ח, שהוא א' אלול. והסביר שבאותה שנה שמשה עלה להר עיברו את אלול, וכך יוצא ארבעים יום מא' אלול עד יום הכיפורים. וכ"כ במטה משה שנוהגים בפועל; וכ"כ דה"ח קלט, א; מקור חיים לחוו"י; וקיצור שו"ע קכח, ב. וכ"כ באג"מ או"ח ד, כא, ה, שכשאינו יודע איך נוהגים יש להתחיל לתקוע מיום שני של ראש חודש, א' אלול.

כתב הב"ח תקצב, ג, שלפי דברי הערוך התוקע בציבור צריך תמיד לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת, שאם יתקע תשר"ת בלבד יטעו לומר שזוהי עיקר התקיעה, לפי זה צריכים לתקוע בכל אלול תשר"ת תש"ת תר"ת. וסיים שלא נהגו כן, ואפשר שאנחנו סוברים כר"ת שאין לחוש אם יתקעו תשר"ת בלבד. במטה אפרים תקפא, ז, וקיצור שו"ע קכח, ב, כתבו בפשטות שתוקעים בחודש אלול תשר"ת בלבד.

א, ז – מנהג ספרדים

לא מצאנו ראשונים מיוצאי ספרד שמביאים מנהג תקיעת שופר בחודש אלול, וגם בשו"ע לא הביא מנהג זה. אולם בפועל, כיום מנהג רוב הספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול, ותוקעים בעת אמירת קדיש תתקבל בסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. הרי שמנהג רוב ישראל, אשכנזים וספרדים, לתקוע בשופר בחודש אלול. וכ"כ בכף החיים תקפא, יג, לאחר שהביא את מנהג אשכנז שתוקעים בחודש אלול, סיים: "ומיהו הנוהגים כדברי השו"ע יש נוהגין לתקוע ג"כ בסליחות באמרם י"ג מידות וגם קודם תתקבל, כדי לקיים דברי הכל".

מנהג יוצאי מרוקו לתקוע בי"ג מידות רחמים תשר"ת תש"ת תר"ת, ולתקוע גם בקדיש תתקבל (נתיבות המערב אלול כא; עטרת אבות טז, ט; זוכר ברית אבות עמ' 122 בשם הרב חפוטא). וכן מנהג יוצאי מצרים ובוכארה (מנהג אבותינו בידינו עמ' יז), ומנהג יוצאי לוב (עטרת אבות). וכן מנהג הספרדים בארץ ישראל (מנהגי א"י, גליס, כח, ג; כתר שם טוב ו, עמ' 10).

מנהג יוצאי ג'רבה לתקוע אחרי הסליחות תשר"ת תש"ת ותר"ת (ברית כהונה מע' סמ"ך, ו). וכן מנהג יוצאי כורדיסטאן (מנהג אבותינו בידינו עמ' יז).

מנהג יוצאי תימן לתקוע אחר הסליחות תשר"ת, ויש מהשאמים שנוהגים לתקוע גם בי"ג מידות (שו"ע המקוצר ג, קט, ד).

ויש מבין יוצאי ספרד שלא נהגו לתקוע בסליחות, וכ"כ בשו"ת מים חיים (משאש) ח"ב עמ' ב: "התקיעות בסליחות אינם אלא מנהג בקצת מקומות, וברוב המקומות לא נהגו לתקוע רק בראש השנה דווקא, וכן פה המנהג בתלמסאן ואגפיה". וכן מנהג יוצאי תוניס שלא לתקוע בחודש אלול, אמנם תוקעים בעשרת ימי תשובה (עלי הדס ח, ג). וכן מנהג יוצאי ארם צובא שאין תוקעים באלול (כתר שם טוב ו, עמ' 11).

א, ח – האם יחיד יתקע לעצמו

בציץ אליעזר יב, מח, הביא דעתו של הרב צבי פסח פרנק שמנהג תקיעת שופר באלול שייך לכל יחיד ויחיד, ושלמד כן מהמ"א תקפא, יד. ולכן אם לא שמע תקיעת שופר בחודש אלול, נכון להשלים ולתקוע לעצמו או לשמוע מאחר.

אבל בציץ אליעזר חלק עליו: "הנה מעולם לא שמענו בכזאת, שמי שהוא אפילו מהמדקדקים ביותר יהדר בחודש אלול כשמתפלל לעת הצורך ביחידות, שיביאו שופר לתקוע לפניו כדי לקיים התקנה לתקוע בחדש אלול, וישראל אם אינם נביאים הם וכו', ותמיד כשדבר מסופק לנו, אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר. על כן נראה לי ברור לאידך גיסא, שתקנת התקיעה היתה רק בציבור ולא ביחיד, ומטעמא דכל דתיקנו מעין המאורע תיקנו, ותקנת התקיעה הרי היתה מפני שככה התנהגו בשעה שעלה משה להר בר"ח אלול, ושמה כתוב מפורש שהעבירו שופר במחנה משה עלה להר, ו'במחנה' פירשו בציבור, ולא ביחיד. וגם לטעמא שהמשכת התקיעה בכל החודש הוא כדי להזהיר על התשובה, ג"כ הרי למדים זה ממה שנאמר (עמוס ג, ו): אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, ו'בְּעִיר' הרי ג"כ פירושו בציבור, ולא ביחיד. ולכן כל דתיקון כעין האמור תיקון, לתקוע בציבור, אבל לא היתה כל תקנה לתקוע גם ביחיד".

והוסיף: "ויתכן להסביר זאת גם בסברא, שהתעוררות מקול שופר מקבלים רק כששומעים קול השופר בציבור, והתעוררות כזאת לא באה כשתוקעין ביחיד בינו לבין עצמו". ²