ט – תעניות תשובה

פורסם בקטגוריה פרק ב - סליחות ותפילות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ט, א – מדרש תנחומא על צום הגדולים בערב ר"ה

תנחומא אמור כב: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כג, מ), וכי ראשון הוא? והלא ט"ו יום הוא, ואת אמרת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן?! אלא ראשון הוא לחשבון עונות. רבי מני ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: משל למה הדבר דומה? למדינה שהיתה חייבת ליפס למלך, והיה המלך משלח לגבותה, ולא היתה נותנת, שהיה שטר גדול. כך פעם הראשון ופעם שני היה משלח לגבותה, ולא היו נותנין. מה עשה המלך? אמר לבני פלטרין שלו: עימדו ונלך עליהם! עד שהן הולכין כמו עשר מילין, שמעו בני המדינה. מה עשו? התחילו גדולי המדינה יוצאין לאפנטי של מלך. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית אנו, ששלחת לגבותינו. אמר להם: ומה אתם מבקשין? אמרו לו: בבקשה ממך עשה עמנו חסד, שאין לנו מה ליתן. אמר להם: בשבילכם אני מניח לכם מחצה. עד שהוא בא יצאו בינוני המדינה, אף הן קדמו אותו כמו ה' מילין, אמר להם: ומי אתם? אמרו לו: בני המדינה פלונית, ששלחת לגבות ואין לנו כח לעמוד, אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו. אמר להם: כבר הנחתי מחצה, ובשבילכם אני מניח מחצה על מחצה. עד שהוא מהלך, יצאו כל בני המדינה אליו גדולים וקטנים, אמר להם: מה אתם מבקשים? אמרו לו: אדוננו המלך, אין לנו כח ליתן מה שאנו חייבים לך. אמר להם: כבר הנחתי מחצה ומחצה על מחצה, ובשבילכם אני מניח הכל, אלא מכאן ואילך ראש חשבון הוא.

המלך – זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתעלה שמו, בני המדינה – אלו ישראל, שהם מסגלין עוונות כל ימות השנה. מה הקדוש ברוך הוא עושה? אומר להם: עשו תשובה מראש השנה, והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה, והקב"ה מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקב"ה מוותר להם שליש מעונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענים, והקב"ה מוותר שליש מעונותיהם, וביום הכפורים כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים, אנשים ונשים וטף, והקב"ה מוותר להם את הכל, דכתיב (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וגו'. מה ישראל עושין? נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקדוש ברוך הוא, והקב"ה מתרצה להם ומוחל להם, ואומר להם: הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון, לכך כתיב (ויקרא כג, מ): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן – ראשון לחשבון עונות…".

ט, ב – התפשטות מנהג התענית בערב ראש השנה וטעמו

לפי מדרש תנחומא הנ"ל, רק גדולי הדור היו צמים בערב ראש השנה, וכ"כ אור זרוע (ב, הל' ר"ה רנז): "ודוקא גדולי הדור ולא אחרים, כדאמר בירושלמי (תענית פ"ב הי"ב): רבי יונתן ציים כל עירובא דריש שתא, ואם אחרים כמו כן היו מתענים, מאי רבותיה דר' יונתן? אלא דוקא גדולי הדור היו מתענין".

אמנם במשך הדורות התפשט המנהג שכל אחד צם בערב ר"ה, וכ"כ שו"ע תקפא, ב: "נוהגים להתענות ערב ראש השנה". ואפילו נערים ונערות בני מצוות צמו, ורק חלושים לא צמו, וכ"כ מ"ב תקפא, יט.

ביאר חיי אדם (קלח, ה) למה נהגו שכל אחד יצום בערב ראש השנה: "ערב ראש השנה הוא יום האחרון מן השנה, וקבלו חז"ל שכל העושה תשובה יום אחד בשנה – חשוב כאילו שב כל השנה, ולכן נהגו שכולם מתענים ומשכימים הרבה קודם היום ומרבים בסליחות ובוידויים".

עוד כתב בן איש חי (הקדמה לפר' נצבים): "גם נראה לי בס"ד על דרך שאמר התנא (אבות ג, א): דע מאין באת ולאן אתה הולך, כי בשתי ראיות אלו יקנה האדם הכנעה ושפלות לעצמו. וקבלת התשובה תלויה בהכנעת הלב, דכתיב (תהלים נא, יט): זִבְחֵי אֱלוֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, וכתיב (שם): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלוֹהִים לֹא תִבְזֶה. ולכן תקנו להתענות ערב ר"ה, כדי שיכנס האדם לעשרת ימי תשובה בהכנעה ושברון לב, כי התענית עושה הכנעה בלב האדם. ורוב ציבור נהגו בתענית זה של ערב ר"ה, ואין בזה יוהרא אם יכירו בו אחרים שהוא מתענה, ויש סמך לתענית זה ממדרש תנחומא, ולכן טוב שכל אדם ינהוג בתענית זה, חוץ מחלוש הרבה וזקן וקטן".

ט, ג – השלמת התענית

כתב הרמ"א תקפא, ב, שלא צריך להשלים את התענית בערב ר"ה, וכ"כ מ"ב טז. וכ"כ מטה אפרים תקפא, לח: "ובערב ראש השנה אין משלימין, כדי שלא ייכנס ליום טוב כשהוא מעונה". ויש שביארו שלא צריך להשלים כי צריך להוסיף מהחול על הקודש (לבוש; מ"א י).

יש שנהגו לצום עד פלג המנחה, ויש שנהגו לצום עד זמן מנחה גדולה או חצות (עיין קצשו"ע קכח, יד; פס"ת תקפא, 28).

ויש אומרים שצריך להשלים את התענית בערב ראש השנה (עיין כה"ח תקפא, סג).

יש שנהגו לפטור את עצמם מן התענית על ידי סיום מסכת (עיין פס"ת תקפא, 30).

ט, ד – כיום רוב ישראל לא נוהגים לצום בערב ראש השנה

רשז"א היה מזרז לקיים מנהג התענית עד חצות או עד אחר מנחה גדולה בערב ראש השנה גם בימינו (הליכות שלמה א, 35).

אבל למעשה רוב האנשים אינם מתענים בערב ראש השנה, וכ"כ הל' חג בחג ד, ג, ומקראי קודש הררי ב, הערה יא. וכ"כ הרב בספר: "ואפילו בערב ראש השנה רוב ישראל אינם נוהגים לצום".

ט, ה – מלכתחילה היה ראוי לעשות תיקונים על ידי אכילה בעשי"ת

כתב רבי יוסף חיים (שו"ת תורה לשמה קמו): "התיקון נשלם בימים אלו מן ראש השנה עד יום הכיפורים הוא באכילה ושתיה הגופנית, והנה ודאי אם לא היה בידינו חבילות עוונות מכל ימות השנה שעברה, היה מן הראוי שלא נתענה בכל התשעה ימים כולם, ונעשה תיקון יותר על ידי הברכות והמצוות שנעשה באכילה ושתיה. אך הואיל ועוונותינו רבו, צריכין אנו לתענית בימים שבין ר"ה ליוה"כ, חוץ משבת ויום תשיעי, כדי לכפר על כל השנה. וזה הוא גם כן נעשה על פי הקבלה שקיבל מהר"ם גלאנטי ז"ל מרבינו הגדול האר"י זצ"ל, וכנזכר בספר הכוונות הנזכר".

והוסיף רבי יוסף חיים שבלילות של עשרת ימי תשובה יש לתקן תיקונים על ידי אכילתו וברכותיו, ויש להקפיד לאכול לחם כדי לברך ברכת המזון: "ואנחנו סומכים בתיקון התלוי באכילה ושתיה על אכילה ושתיה שיש לנו בלילות, על כן אין נכון להתענות בתוך עשרת ימי תשובה גם בלילות, שנמצא אותו היום חסר מן תיקון שיש של הברכות והמצוות באכילה ושתיה לגמרי, ואיך ישלים זה. ודע, כי בכל לילות של ימי התשובה הנזכרים, נכון לאכול לחם ולא יפטור עצמו במיני מזונות, כדי שיברך ברכת המזון שהוא מצוות עשה מן התורה, וגם יברך על הכוס. וכה יעשה ביום תשיעי בסעודת שחרית גם כן".

ט, ו – היום אנשים יותר מפונקים ולא רגילים לצום

כיום ממעטים בתעניות, וכ"כ חיי אדם קלח, א: "אין ראוי לנהוג בתענית אלא מי שהוא אדם בריא, ויודע בודאי שהתענית אין מזיק לו ואינו מבטלו מן התורה. אבל בדורות הללו שאנו חלושי כח, ופשיטא הלומדים, ומכל שכן מי שאין לו בלאו הכי אלא לחם בדוחק, יותר טוב שיאכל מעט וילמוד כפליים". וכ"כ דרך החיים.

ולפי סוף דבריו, כיום שיש שפע מזון, לכאורה היה אפשר להרבות בתעניות. וצריך לומר שהטענה שבדורות הללו אנו חלושי כח, הכוונה: דוקא בגלל שפע המזון, נהיינו מפונקים יותר, ואנחנו לא רגילים לצום כלל.

וכך ביאר הרב בספר: "יש סוברים שירדה חולשה לעולם והאנשים נעשו יותר מפונקים, ואין לדרוש מהם לצער עצמם במנהגי חסידות".

ט, ז – עיקר העבודה בשמחה ולא בתעניות וסיגופים

כתב הרב בספר: "גדולי תנועת החסידות סברו שעיקר העבודה בדורות הללו צריכה להיות בשמחה, ולכן יש להימנע ממנהגים שפוגמים בשמחה".

וכ"כ בעל שם טוב (בראשית, קעג; ע"ע שם אותיות קעד-קעה): "טוב יותר לעבוד ה' יתברך בשמחה בלי סיגופים, כי הם גורמים עצבות". 1 וכן מבואר בספרים רבים.

כתב מרן הרב קוק באגרות א, שעח: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתה של תורת אמת. כי כל זמן מאיר בתכונתו". ושם מבאר שהעיקר להתחזק בבטחון התשובה, והאושר והעונג הפנימי שבה. 1 (עיין לקמן הרחבות לפרק ג, ב,ו-ח, על העונג והגבורה הפנימית שבתשובה).

ט, ח – להרבות בתורה במקום תעניות וסיגופים

בנוסף לכך, כתב שם משמואל (בראשית פר' ויחי תרפ"א), שהשעבוד והעמל בתורה והליכותיה חשוב יותר מהסיגוף שבתענית: "וממוצא הדברים הנה ימי השובבי"ם ת"ת הם זמן התיקון לחטא הידוע, ויש שמתענים ועושין סיגופים. מוטב שיאמר כל אחד לנפשו: מוטב להשתעבד בביתה של תורה, ולצמצם את כל מעשיו ותהלוכותיו שיהיו בדרך התורה, ולא להשתעבד לתעניתים וסיגופים. כמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שההילוך בדרך התורה הוא הגדול שבסיגופים לגוף, עכ"ד. ומובן שהאיש השם שכמו להשתעבד לתורה, הן ביגיעת הלימוד והן בצמצום תהלוכת מעשיו עפ"י דרכי התורה, מועיל יותר מכל סיגופי הגוף".

כיוצ"ב כתב (ויקרא פר' צו תרע"ט): "ויתבאר על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני האדומו"ר הגדול זצוקללה"ה מקאצק, שנקל לגוף לסבול כל מיני סיגופים ועינויים מלסבול עול מלכות שמים, עכ"ד".

עיין לקמן הרחבות לפרק ה, ג, ד, מה שכתבו הפוסקים על עמל תורה במקום תעניות וסיגופים.

ט, ט – פדיון תענית בצדקה

רבנו ירוחם (נתיב יח, א) הביא מחלוקת ראשונים אם אפשר לפדות תענית בצדקה: "אם יכול לפדות תעניתו בצדקה: לפי דברי הראב"ד נראה שיכול לפדות תענית יחיד בצדקה, והרא"ש (תענית א, טז) כתב דנראה לו דאין יכול לפדותו, כיון דקיי"ל דתענית גדול מהצדקה, שזה בגופו וזה בממונו (ברכות לב, ב). וראיתי לרבותי נוהגין לפדותו בשיש בו צער או אונס".

בשו"ת מהר"י ברונא קכז כתב כרא"ש, שאין לפדות תענית בצדקה, אבל בתרומת הדשן (פסקים וכתבים ס) כתב: "ואף על גב דאיכא דעות הם דמחמירי טובא, עכשיו דהדורות תש כח – יש להקל כדברי המיקל". וכ"כ רמ"א תקסח, ב: "יש אומרים שאם מצטער הרבה בתעניתו – יכול לפדותו בממון, והוא הדין באונס אחר. ונראה דוקא בקבל עליו התענית בעלמא, אבל אם קבלו דרך נדר – צריך לקיים נדרו". עוד כתב רמ"א (יו"ד קפה, ד): "ואם פירש ממנה בקשוי ובשוגג, שלא ידע שאסור לפרוש ממנה – יתענה מ' יום. ואינן צריכין להיות רצופים, רק כל שבוע שני ימים, כגון שני וחמישי, ובליל התענית אסור ביין ובשר. ואם לא יוכל להתענות, יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו, כי עשיר יתן יותר קצת מעני, ויש להחמיר בתשובתו. וכל המרבה לשוב, זכות הוא לו".

ט, י – שיעור הצדקה

בתה"ד הביא ששיעור הצדקה לפדות התענית – י"ב פשיטין כל יום. וכ"כ רמ"א או"ח שלד, כו. אמנם רמ"א ביו"ד (שם) כתב שצריך לשער לפי הממון שיש לו.

במ"א תקסח, יב, הפנה לסימן שלד, אבל סיים: "ומ"מ נראה לי דהעשיר יתן לפי עשרו, דהטעם, ששקול צער הממון נגד צער התענית, ובעשיר דין מאה מנה כדין פרוטה לעני", וכ"כ מ"ב תקסח, כד.

בדרכי תשובה יו"ד קפה, נב, כתב שמשמע מהרמ"א ביו"ד שכל השיעור באו"ח סי' שלד הוא שיעור מינימום, אבל העשיר צריך לתת יותר, כמו שכתב מ"א בסימן תקסח. 1

ומרן הרב קוק (דעת כהן עב), כתב שצריך לשער לפי קנין כבשה או שעירה בזמן הזה, ולפי עשרו וממונו של אדם: "ולענין התשובה מבואר בדברי הרמ"א (ס"ס קפ"ה) בשם מוהרא"י, שצריכים תענית מ' יום אפילו אינם רצופים, ובלילה שלפני התענית או שלאחריו יפרשו מבשר ויין. ואם אינם יכולים להתענות יפדו כל תענית בצדקה, ובמקום חטאת יתנו לצדקה בעד כל א' מהם כשיעור קנין כבשה או שעירה בזמן הזה. וכן הפדיון של כל יום אין לשער כפי החשבון שבאו"ח סי' שלד, רק כערך ההוצאה בזמן הזה, וכפי ערך מצבם ועשרם, וכל המוסיף יוסיפו לו".

ט, יא – אגרא דתעניתא צדקתא

גמ' ברכות ו, ב: "אמר מר זוטרא: אגרא דתעניתא – צדקתא". רש"י: "שנותנין צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום". הוסיף מהרש"א: "ואגרא דתעניתא צדקתא כו'. עיין פירש"י, ועוד יש טעם אחר, כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעור מה שלא אכל ושתה היום, לכך יתן שיעור הממון זה שנהנה לצדקה".

והמאירי ביאר שהתענית צריכה לעורר את האדם לתשובה, צדקה ומעשים טובים, ומצד זה כל המטרה והשכר על התענית הוא הצדקה והמעשים הטובים: "כבר ידעת שהתעניות כולם נתקנו מפני התשובה, ושיתעורר האדם בסיבתם לתשובה ומעשים טובים, כמו שאמרו: לא שק ולא תענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים. הוא שאמרו: אגרא דתעניתא – צדקתא, כלומר שזהו תכלית עניינם והנמשך מהם".

בשיטה מקובצת החדש (ברכות שם) בשם ליקוטי חבר בן חיים כתב שמאמר זה עבור מי שממונו חביב עליו מגופו, שאין התענית קשה עליו כ"כ, ואם נותן ג"כ לצדקה, הוי כפרה שלימה.


  1. . למרות זאת, בהמשך הפיסקה שם כתב הבעל שם טוב, שאם יש לאדם חשק להתענות, צריך להיזהר מלבטל אותו ממה שהוא חושק, כי "מסתמא ידע אינש בנפשיה שצריך להתענות, שעדיין לא תיקן נפשו כראוי".
  2. . הרצי"ה היה צם הרבה, אבל אצלו הצומות לא פגמו בחיוניות ובשמחה, מפני שלא שם ליבו לצום.
  3. . בתוספת שבת סי' שלד, יישב שאם הוא התחייב קרבן כמו במקרה בהל' נדה, הוא צריך לשלם כסף תמורת הקרבן, ולכן צריך סכום משמעותי לפי ממונו, אבל אם קיבל עליו תענית, אין צורך שיתן לפי ממונו אלא לפי מה שמקובל כשאדם מקבל על עצמו תענית. וכ"כ מחצית השקל על מ"א תקסח, יב.
פורסם בקטגוריה פרק ב - סליחות ותפילות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן