ז, א – מנהג דרשת שבת שובה
מטה משה תתל"ג: "ונוהגין לדרוש בשבת זו וכן בשבת שלפני ראש השנה, כדי לעורר העם בתשובה. ומצאתי סמך לזה במדרש משלי (פרק י) שכתב: אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שחכם יושב ודורש, אני מוחל ומכפר עונותיהן של ישראל. על כן ראוי לדרוש בשבת זו כדי שיכפר עונותיהן. וכן תמצא סמך לזה בספר הזוהר ויקרא עמוד יא ע"ש. וכתבתי זה להורות כי מנהג אבותינו תורה היא, וכולם יש להם שורש וענף ויסוד מוסד". וכ"כ א"ר תרג, ב.
כתב מגן אברהם תכט, א: "ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה, והעיקר להורות לעם ה' דרכי ה', ללמד המעשה אשר יעשון. ומהרי"ל היה דורש גם הלכות חג (סוכות) בשבת שובה". ובמטה אפרים תרב, מא, כתב: "המנהג בכל תפוצות ישראל שרב העיר דורש באותה שבת ברוב עם, והרבה דברו מזה בספרים, שיהיה הדרוש בהתעוררות תשובה ודברי תוכחת ומוסר". 1 עיין שם המשך דבריו על דרשות של פלפול.
באלף המגן תרב, כג, כתב: "ונוהגין להתעטף בטלית בשעת הדרשה מפני כבוד הציבור".
- ביאר מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' קצג), את התועלת מכך שרב המקום דורש ולא תלמיד חכם אחר: "יש הבדל בין דרשה שדורש סתם דרשן, לדרשת רב בעירו. כי תוכן כל דרשה היא מורכבת מדברי תורה, ביאורים ופירושים וציצים ופרחים לתורה, עם דברי מוסר והדרכה. והנה באמת העיקר הוא ההדרכה והמוסר, ודברי תורה וחידושים לכאורה אינם משמשים כי אם לתועלת שימצא הדרשן חן בעיני השומעים, שהיא תכלית קלה ונמוכה, ואינה נאה לרב ובעל בעמיו. אמנם יש תועלת בדברי תורה מפני שקדושת התורה וחיבתה פועלות על הלבבות להכינם לקבל את ההדרכה המוסרית". ↩
