א – תשובה

פורסם בקטגוריה פרק ה - עשרת ימי תשובה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/15-05-01/

א, א – עשרת ימי תשובה

ראש השנה יח, א: "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? אינו נחתם?! והכתיב (ירמיהו ב, כב): נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי! – אלא אף על גב שנחתם, נקרע, שנאמר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו. והכתיב (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ! – התם ביחיד, הכא בצבור. ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים".

רמב"ם הל' תשובה ב, ו: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בצבור – כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר (דברים ד, ז): כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו".

תנא דבי אליהו זוטא פרק כב: "רבי נהוראי אומר: מפני מה נתנה קורת רוח בעשרת הימים מראש השנה ועד יום הכיפורים? כנגד עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולן, לפיכך נתן הקב"ה לישראל עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. וכנגד עשרת הדברות שקבלו ישראל בסיני, שאם יעשו תשובה שלמה בעשרת הימים מראש השנה עד יום הכיפורים, שיקבלם בתשובה שלמה לפניו, לכך נאמר (ישעיהו א, יח): לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".

פסיקתא רבתי (פיסקא מ, בחודש השביעי): "וכן התקינו עשרה מלכויות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות כנגד עשרת ימי תשובה".

תנחומא האזינו ד: "ואם עשיתם תשובה לפני (בראש השנה) בלב שלם, אני אקבל אתכם ואדון אתכם לכף זכות, ששערי שמים פתוחין ואשמע תפילתכם, שאני משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים, עד שלא אחתום גזר דין ביום הכפורים, לכך נאמר (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. א"ר שמואל בר נחמני: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה דר במדינה והיו בני המדינה מכעיסין אותו, כעס המלך ויצא מתוכה כמו עשרה מילין ועמד לו. ראהו אדם, אמר

לבני המדינה: דעו שהמלך עמכם בכעס, והוא מבקש לשלוח לגיונותיו על העיר להחריבה, צאו ופייסוהו ויחזור אצלכם עד שלא ירחיק מכם. פִקֵח אחד היה שם, אמר להם: שוטים, עד שהיה אצלכם לא בקשתם לפייסו, ועכשיו קודם שיתרחק – צאו אצלו, אולי יקבל אתכם. לכך כתיב (ישעיהו נה, ו): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, אלו עשרת ימי תשובה שהוא שרוי ביניכם, שכן יחזקאל אומר (יחזקאל מג, ח): וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם, הוי (ישעיהו נה, ו-ז): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וגו'".

א, ב – המצווה לחזור בתשובה בימים המתוקנים לכך

פסיקתא רבתי (פיסקא מ, בחודש השביעי): "וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה… לַה' (במדבר כט, ב), ובמקום אחר הוא אומר וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה' (שם, ח) וכאן וַעֲשִׂיתֶם, אמר רבי יצחק: למה וַעֲשִׂיתֶם? אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עשו תשובה באלו עשרת הימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, ואני מזכה אתכם ביום הכיפורים ובורא אתכם ברייה חדשה… ואם עשיתם תשובה בהם, ואתם באים לְפָנַי ביום הכפורים, ואפילו יש לכם עונות מן הארץ ועד השמים – אני מלבינם כשלג. וכן אמר להם הנביא רַחֲצוּ הִזַּכּוּ וגו' (ישעיהו א, טז), תשע מידות כתב כאן, כנגד תשעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים".

כתב המאירי (ר"ה טז, ב), שלמרות שיש מצווה לשוב בתשובה כל השנה, מידת הדין מתייאשת ממנו וממתינה לו עד לימים הנוראים: "אף על פי שבכל יום ויום ראוי לאדם לפשפש במעשיו לשוב מדרכו הרעה, כמו שאמרו ז"ל אבות פ"ב מ"י: שוב יום אחד לפני מיתתך, מכל מקום בזמן הזה, ר"ל ראש השנה, ראוי לו להתעורר ביותר. אמרו ז"ל דרך משל: ג' ספרים נפתחים בראש השנה, על הרשעים ועל הצדיקים ועל הבינוניים, ר"ל שכל אחד ואחד נידון כפי מעשיו כמו שביארנו במשנה, ויתעורר לפשפש במעשיו ולחזור ממה שהוא בידו מן העבירות. והמתרשל בזמן הזה מן התשובה – אין לו חלק בה' אלוהי ישראל, שכל השנה אין ההתעוררות מצוי כל כך, ואף מידת הדין מתייאשת ממנו וממתנת לו עד זמן זה, והוא אצלי מה שאמרו: אין בית דין של מעלה נכנסין לדין עד שיקדשו בית דין של מטה את החודש".

ובלחם משנה (הל' תשובה ג, ג) כתב שחייב לעשות תשובה בעשרת ימי תשובה: "ואם תאמר כי לא עשה תשובה אמאי נחתם למיתה, הא מחצה על מחצה, ורב חסד מטה כלפי חסד? כבר תירצו בזה, דהיכא דלא עשה תשובה הוי עון אחד נוסף על העונות, משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה, ואם לא עשה – הרי עון אחד נוסף על העונות". 1

והוסיף מרן הרב קוק (מצוות ראיה תקפא), שמי שלא שב בימים אלו, ביטל מצווה: "מלבד הטעמים הרמים שנאמרו למנהגינו לתקוע מראש חודש אלול, נלע"ד עוד טעם פשוט, שהוא ממה שכתבו הפוסקים דהא דמתחילין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, הוא הדין בהלכות חג בחג. אם כן, צריך ללמוד ל' יום קודם הלכות ראש השנה, והתקיעות צריך לימוד בסידורין ובעצמן, אם כן צריך התוקע להתחיל מראש חודש אלול שהוא ל' יום קודם. ואפילו מטעם תשובה יש לומר גם כן כעין זה, שהרי באלו הימים שהם ימי תשובה, מי שלא שב בהם ביטל מצוות תשובה, אם כן צריך להתחיל מדינא לימודי התשובה מראש חודש אלול".

עיין עוד בספר התשובה פתיחה לפרק ב, אות ד, שביאר שעשרת ימי תשובה נחשבים כעת צרה, ולכן לכל הדעות התפילה בימים אלו מדאורייתא.

א, ג – קרבת ה' והימצאו בעשרת ימי תשובה

באר המבי"ט (בית אלוהים, שער התשובה, פרק טו), שקרבת ה' והימצאו, פירושו, שבעשרת ימי תשובה התשובה מועילה ומקובלת אפילו אם היא אינה שלימה: "התשובה מועילה לעולם, אבל מראש השנה ליום הכיפורים מועילה יותר ומקובלת גם כי לא תהיה כל כך תשובה גמורה, וכמו שאמרו ז"ל (ר"ה יח, א): דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה, ו), אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שה' נמצא וקרוב לכל קוראיו, ואפילו היחיד". והוסיף המבי"ט לבאר שגם בדין, הקב"ה אינו מדקדק בעוונות כמו במצוות: "וגם ביום הדין שהוא יושב על כסא דין, אינו מפשפש וחוקר על העוונות כל כך כמו שמפשפש וחוקר על הטובות, כדי לתת לו שכר הרבה על עשיית המצוות. וכמו שאמרו על מי שיש בידו עשר מצוות ועשר עבירות, והוא אומר: יצאו אלו באלו, אמרו רבותינו: אין הקב"ה עושה כן, אלא שכר מצוות נותן לו משלם ועבירותיו אינו מדקדק עמו".

רבי צדוק הכהן מלובלין (תקנת השבין יב, יב) באר שבעשרת ימי תשובה הקב"ה מעורר כל אחד לחזור בתשובה: "וזמן תשובה לכל הוא בעשרת ימי תשובה, שאז נקרא בְּהִמָּצְאוֹ, כמו שאמרו (בר"ה יח, א) שהוא מצוי אצל כל יחיד, כי אז הוא ביחוד הזמן שהשי"ת מעורר כל יחיד מישראל בחדרי לבבו לשוב אליו יתברך". (ע"ע רסיסי לילה אות נ).

בדומה לדברי ר' צדוק, באר מרן הרב קוק (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' קפב), שבימים אלו הקב"ה משפיע הרהורי תשובה בטבע כל אחד מישראל: "אמנם בעשרת ימי תשובה, כיון שקבע אותם השי"ת שיהיו זמן תשובה, הרי הוא משפיע הרהורי תשובה בטבע על לב כל איש מישראל… והנה בזה הצד הם ודאי ימי רצון, וכי יש רצון גדול מזה שהקב"ה מושך את האדם לתשובה".

אמנם המשיך לבאר מרן הרב קוק שכנגד מה שהקב"ה משפיע לאדם הרהורי תשובה, האדם צריך לקבל בלבו את הרהורי התשובה, ומתוך כך להתעורר לתקן את דרכיו, ואם אינו עושה כן, הוא מגביר את הדין: "אך לעומת זה, אם לא יקבל אדם את הרהורי תשובה, ולא יתן להם מקום בלב, הרי הוא מגביר עליו מדת הדין ח"ו… אף שאמת הדבר שהקב"ה משפיע להאדם הרהורי תשובה, אך בודאי אין האדם יוצא ידי חובתו באותן ההרהורים. כי אפילו בכל השנה כולה שההרהורים מביא האדם על עצמו בענייני תשובה בבחירתו גם כן אינו יוצא רק בהרהור לבדו, וצריך להרחיב המחשבה בחיקור דרכיו והפרחת רעיוניו בעצות נכונות להיטיב צעדיו, גם ישתדל שיהיו הדברים מושרשים שלא יהיו כענן בוקר החולף והולך. נמצא שהתשובה המובחרת בימים המקודשים הללו, היא שניקח את הטל מאת ה' הנשפע עלינו ונרחיב הדברים ונקבעם בליבנו שיהיו קבועים גם כן אחרי עבור ימי התשובה, וזהו הצירוף שנצרף מעשינו ועמלנו לשפע הבא מהשי"ת לנו". (עיין לעיל א, ב, בדברי המאירי).

עוד כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה ירח האיתנים עמ' קעא): ש"בעשרת ימי תשובה השם יתברך משפיע על האדם אור קדושה וחשק עבודה, אז יש להזדרז בעבודה הרוממה לטהר הלב ולהכין כל כוחותיו לעבודתו, ויקובל לפניו יתברך כאילו עשינו זאת כל השנה כולה".

ע"ע מי מרום חלק ז, אורי וישעי, פרקים מד-מה.

א, ד – בימים אלו תשובת היחיד מתקבלת כתשובת הציבור

פסיקתא רבתי (הוספה א, ג, שובה ישראל): "יתברך שמו ויתעלה זכרו שהוא מחבב את ישראל, ותיקן להם עשרת ימי תשובה שאפילו יחיד עושה בהן תשובה – מקבלין תשובתו כתשובת צבור. לפיכך צריכין כל ישראל להחזיק בתשובה ולעשות שלום בין אדם לחברו ולמחול זה לזה בערב יוה"כ, כדי שיקבל תשובתם ותפילתם לפני הקדוש ברוך הוא בשלום ובחיבה יתירה". והביאו אור זרוע ב, רעז.

מעין זה כתב המאירי (יבמות קה, א): "ויחיד, אף על פי שהוא צריך להתפלל בכל יום, מכל מקום בימים שבין ראש שנה ליום הכיפורים תפילתו חביבה ביותר, מפני שאף הצבור מתעורר באותם הזמנים הערה נכבדת, כמו שביארנו בחבור התשובה".

א, ה – תשובת היחיד נוחה וקלה יותר בזמן שהציבור שב

כתב מרן הרב קוק (מאורות הראיה ירח האיתנים עמ' קלה) שבזמן שרבים שבים, נח גם לכל יחיד לשוב על חטאיו: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל וכו' קְחוּ עִמָּכֶם (הושע יד, ב-ג). מתחילה אמר בלשון יחיד (שׁוּבָה) ואח"כ בלשון רבים (קְחוּ), אך יש נפקא מינא בין תשובות אם אדם אחד שב לתשובת רבים, שרבים מיד מתקבלים, ובכמה דברים מצינו שחלקו חז"ל בין יחיד לרבים, אך בשעה שהרבים שבים, אז נח לכל יחיד גם כן לשוב על חטאיו בייחוד. על זה אמר שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל בלשון יחיד, על כללות ישראל, לכן גם היחידים, כל אחד ואחד אומר קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, היינו שכל אחד צריך קצת השתדלות, מכל מקום נקל יותר בשעה שהרבים שבים".

א, ו – הוספת תורה מצוות ותפילות בעשרת ימי תשובה

כתב הרמב"ם הל' תשובה ג, ד: "ומפני ענין זה (שיש להחשיב את עצמו חציו זכאי וחציו חייב), נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל ימות השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובדברי כיבושין עד שיאור היום".

כתב בפלא יועץ, ערך תשובה: "ואם כל השנה הלך בשרירות ליבו ויצרו הפיל עליו תרדמה, הנה בהגיע ימי חפץ ימי רצון, חודש רחמים ועשרת ימי תשובה, לא עת לנום ולישון כי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ (משלי כט, ד), וחרדה

ילבש ויתעורר כאיש אשר יעור משנתו… וכתוב בספרים שהפרש יש בין עשרת ימי תשובה לשאר הימים לעניין תשובה ותפילה, כהפרש האור מן החושך, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בימים האלה מימים שלמים בשאר הימים, אשר על כן ראוי לחוש על כל רגע של ימים אלו שלא לאבדו". ועיין עוד לקמן ג, א-ה.

יש שאמרו לקדש את הלבנה לפני יום הכיפורים כדי להוסיף זכויות, וכך הביא הלבוש (תרב, ב): "שמעתי בשם גדול אחד שאדרבה, טוב שיקדשו אותה בתוך עשרת ימי תשובה, כדי שתבא מצוה זו ותוסיף על זכיותינו הקודמות, ואולי תכריע היא את הכף לזכות ביום הדין. וסברא נכונה היא, כי זו היא משמחת הלבבות שתוסיף על זכיותינו ותכריעינו לזכות". אמנם כתב הלבוש שבפועל המנהג לדחות את קידוש הלבנה עד אחר יום הכיפורים כדי לאמרה מתוך שמחה, וביאר שגם בזה יש זכות: "אפשר לומר כיון שממתינין לכבודה כדי לקבלה בשמחת הלב, הוי ההמתנה גם כן מצוה, והיא היא המכרעת, נ"ל".

א, ז – חשבון נפש בכל יום כנגד ימי השבוע

רמ"א תרג, א: "ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה".

שער הכוונות (דרושי ראש השנה, סוף ההקדמה): "א"ל ה"ר משה גאלאנטי ששמע ממוז"ל שאם האדם יתענה בשבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ויעשה בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העוונות שחטא כל ימיו ביום שכיוצא בו. כיצד? הרי שחל יום א' של שבעת ימי תשובה הנזכרים ביום א' של השבוע והתענה בו ועשה תשובה בו, הנה הוא מכפר על כל עבירות שעשה האיש ההוא בכל ימיו ביום א' שבכל שבוע מכל ימי חייו. ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עוונותיו שעשה כל ימיו".

וכ"כ מ"ב תרג, ב: "באלו הימים יעשה כל אדם כדעת הזוהר שישוב קודם שישכב ויתאונן על חטאיו ויפשפש במעשיו. ועיין ביערות הדבש ח"א דרוש א' כי שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים הם נגד שבעה ימי שבוע, ובכל יום יעשה תשובה על אותו יום. דרך משל ביום ראשון יעשה תשובה על מה שחטא כל ימיו ביום ראשון, וכן ביום ב' וכן כל שבעה ימים".

א, ח – חשבון נפש ווידוי על מצוותיו

משנה מעשר שני (ה, י): "במנחה ביו"ט האחרון היו מתוַדים, כיצד היה הוידוי? בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ וגו' (דברים כו, יג)".

כתב מרן הרב קוק (עין איה ברכות ב, משניות זרעים טו), בביאור משנה זו: "כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדעות והמידות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מידתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק.

עם כל זה אין טוב לאדם שמידה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מידה טובה ומעגל טוב. ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המידה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. ע"כ כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כל כך כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהיה נוטה לעצלה, לגאוה ולשרירות לב. אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ה' ישרי דרך גם כן בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'…

וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כי אם ידון על עצמו גם כן בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצוא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו לדעת גם כן את חלקי הרע שבהם למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ה', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע. ונכון מאד גם כן להטביע בטבע האדם מידת היושר והצניעות, שגם במקום שעל פי התורה הוא מצווה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקונם, מכל מקום יהיה נוטה בטבעו הישר אל הענוה והצנע לכת, עד שיהיה הדבר עליו כמשא ויאחר כפי היכולת, עד שיבוא למלאות החובה הזאת רק במועד היותר מאוחר שאי אפשר לאחרו עוד, ומאחר שהמצווה הזאת היא ביום טוב של פסח כקבלת חז"ל, יאחרה עד הזמן היותר מאוחר שהוא מחוייב לקיים מצות קונו מאין דיחוי, יום טוב האחרון במנחה".

א, ט – חומרות והידורים בעשרת ימי תשובה

ירושלמי שבת (פ"א ה"ג): "רבי חייא רובא מפקד לרב: אין את יכול מיכול כל שתא חולין בטהרה – אכול, ואם לאו – תהא אכיל שבעה יומין מן שתא". כתב הרא"ש (ר"ה ד, יד): "וכתב ראב"י העזרי ז"ל: קבלתי שאלו שבעה ימים הן שבין ראש השנה ליום הכיפורים". וכ"כ או"ז ב, רנז, בשם רב ניסים גאון. 1

והוסיף הרא"ש בשם ראבי"ה: "על כן נהגו באשכנז אף אותן שאין נזהרין מפת של נכרים כל השנה, בעשרת ימי התשובה נזהרין". וכ"כ הר"ן (על הרי"ף, סוף מס' ר"ה): "ומכאן סמכו קצת בני אדם שלא לאכול פת של פלטר עכו"ם בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים". וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב ו, ג); אבודרהם (סוף סדר תפילת ר"ה); אגודה (ע"ז ב, כט). וכ"כ שו"ע תרג, א: "אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר". וכ"כ הרמ"א (תורת חטאת עה, א).

בתשב"ץ קטן (סימן קיז) כתב בשם ר' שמואל מבומבערג שאין ללמוד מהירושלמי לעניין פת עכו"ם, "דדוקא חולין בטהרה דלית בה איסור, טוב לטהר עצמו, אבל פת של גויים דמשום איסורא, אי נהיג איסורא בהני עשרה ימים, בכולא שתא נמי לא ליכול".

האר"י הקדוש (מובא בשל"ה שער האותיות, סוף אות ט), דחה דברי ר' שמואל מבומבערג, וכתב שכוונת הראשונים באמרם 'פת של גויים' אינה לפת עכו"ם האסורה משום איסור פת של גויים, אלא לפת כשרה שישראל השתתף בהכנתה (כגון שהשליך קיסם). אלא שמ"מ נהגו שלא לאכלה בעשרת ימי תשובה משום "לתא דאוכל חולין בטהרה". וכ"כ בערוך השולחן (תרג, ב): "ונראה לענ"ד דזה אינו אלא בדברים שאין בהם איסור מן הדין, דבזה אינו אלא הידור בעלמא, ונכון להדר זה בימים אלו. אבל דברים שיש פוסקים לאיסור מן הדין אלא שנוהגים ע"פ דעת המתירין, כמו חדש בחוץ לארץ או בשר בלא סירכה וכיוצא בזה, אי אפשר לנהוג כן בעשרת ימי תשובה, דכיון שאין אוכלין בימים אלו, הרי זה כקבלו עליהם דעות האוסרים, וא"כ איך יאכלו אח"כ".

לפי דברי האר"י וערוך השולחן, אין להחמיר בעשרת ימי תשובה בדינים שמקילים בהם כל השנה. אמנם יש שכתבו שנוהגים להחמיר בעשרת ימי תשובה גם בדינים שנוהגים להקל בהם, וכ"כ בקצה המטה (תרג, א): "ופשוט הוא דהוא הדין בשאר חומרות, כגון בשר הנכשר ע"י מיעוך וכדומה, ראוי ליזהר בימים אלו. וכן בשאר עניינים אשר אי אפשר לפורטם, ידקדק בו ביותר". וכ"כ חיי אדם (כלל קמג, א): "והאוכלים פת פלתר כל השנה, בימים האלו ראוי שלא לאכול כי אם פת ישראל, וכן בכל הדברים".

אפשר לומר שלדעת החיי אדם, קצה המטה ועוד, המנהג להחמיר בעשרת ימי תשובה רק בדברים שמעיקר הדין ראוי להחמיר בהם כל השנה אלא שבפועל נוהגים להקל בהם מסיבות ואילוצים שונים (כמו פת עכו"ם, בשר חלק, מים אחרונים, נט"י לדבר שטיבולו במשקה), ובעשרת ימי תשובה ראוי להחמיר כעיקר הדין. ואין לומר שבכך קיבלנו להחמיר בהם תמיד, מכיוון שכך ידוע שמחמירים כל שנה ושנה בעשרת ימי תשובה בלבד. ואפילו בהם לא כולם מחמירים, וכפי שמוכח מכך שרק מיעוט הראשונים כתבו שיש נוהגים כך, וברי"ף ורמב"ם לא הובא. אבל לגבי הלכות שהוכרעו כדעת המקילים במשך השנה, אזי כך ההלכה, ואין מקום לחומרא דוקא בימים אלו.

וכ"כ הרב בספר: "יש נוהגים בימים אלו לדקדק יותר בענייני הלכה כגון כשרות. שאם בכל השנה מפני הדחק נוהגים כדעת מיעוט הפוסקים, בימים אלו נוהגים כפי שראוי לכתחילה לדעת רוב הפוסקים. למשל, ראוי בימים אלו לאכול בשר גלאט ולהדר בנטילת מים אחרונים לפני ברכת המזון".

א, י – הסבר למנהג להחמיר ולהדר בעשרת ימי תשובה

יש לברר מה המקום להחמיר ולהדר יותר בעשרת ימי תשובה, שאם נכון היה מבחינה הלכתית להקפיד על חומרות אלו במשך השנה, מה מועילה ההקפדה בעשרת ימי תשובה דוקא, כשברור שאחר יום הכיפורים יחזור לנהוג היתר בדבר? ואולי זה דומה למה שכתב הלקט יושר (עמ' 136): "שהוא שב לפי שעה בכל לבו, כלומר בעשרת ימי תשובה אינו חוטא, ואח"כ חוטא כמקדם",

וכתב שאנשים אלו אינם נקראים בעלי תשובה. וכ"כ ביערות דבש א, ו: "כי אין די במה שישובו בימים אלו, ואח"כ כאשר יעברו ימי מועד וזמן הלזה ישובו לכסלה ח"ו, ועיקר התשובה לקבל על עצמו מבלי לעשות כזה".

ביאר הלבוש (תרג, א) שההקפדה על דברים שאין מקפידים עליהם כל השנה, תכליתה להזכיר לאדם שאלו ימים מיוחדים, ומתוך כך לעוררו לתשובה: "כדי להנהיג עצמו בטהרה באלו הימים ולזכור שהם משונים למעליותא יותר משאר ימות השנה… כדי להעלות על לבבנו שאנו מובדלים מהם בקדושה ובטהרה ונעשה תשובה". וכ"כ רבנו מנוח (הל' חמץ ומצה א, ה): "והם ימי סליחה ומחילה, וצריך להישמר בהם שמירה יתירה מכל דבר שיהיה בו אפילו חשש עבירה, כדי שיתעורר לשוב". 1

בקצה המטה (תרג, א), הביא מהרמ"ק (סדר עבודת יוה"כ), והבני יששכר (תשרי מאמר י, אות ז), שהטעם שצריך להקפיד יותר בימים אלו הוא משום שהקב"ה מתנהג עמנו בחסידות לפנים משורת הדין, ואף אנו צריכים לנהוג בימים אלו בחסידות יותר ממנהגנו בשאר ימות השנה. וכ"כ חיי אדם (קמג, א): "ולכן מהראוי שיתנהג האדם בעשרת ימי תשובה בדברים וחומרות, אף שאינו נזהר בהם כל השנה, כי גם הקדוש ברוך הוא מתנהג בחסידות עם בריותיו". 1

עוד כתב בקצה המטה (שם), שידוע מהגמרא והפוסקים ש"אדם גדול שאני", ועל כן פעמים שמה שמתירים לאדם פשוט, אין מתירים לאדם חשוב. ובעשרת ימי תשובה כל אחד נחשב אדם חשוב לעומת איך שהוא במשך השנה, ועל כן עליו להיזהר אף בדברים שאינו נזהר בהם במשך השנה.

א, יא – יראה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי

קידושין מ, ב: "ת"ר: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת – אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח): וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, בשביל חטא יחידי שחטא – אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת – אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: וְחוֹטֶא אֶחָד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה – אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. ר"ש בן יוחי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה – איבד את הראשונות, שנאמר (יחזקאל לג, יב): צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (שם): וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ. וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות! אמר ריש לקיש: בתוהא על הראשונות".

וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה ג, ד: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם; אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד – הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה וגרם להן השחתה. עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה. זה הוא שנאמר (משלי י, כה): וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם – זה שצדק עצמו, הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל ימות השנה. ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו, ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ודברי כיבושין עד שיאור היום".

המאירי (קידושין שם) הדגיש שהמימרא נועדה לעורר את האדם לתשובה: "לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב כדי שיעורר עצמו להכריע עצמו לכף זכות, וכן תמיד. ולא עוד אלא שיראה עצמו כמי שכל העולם תלוי בו, ר"ל שיהא רואה בעצמו כל העולם כמחצה זכאין וכמחצה חייבין, ואת עצמו כחציו חייב וחציו זכאי, ונמצא שבמצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות. וכן כל כיוצא בדבר זה בכל מה שיהא אפשר לו להעיר את עצמו, ובכל יום יעיר את עצמו למצות ויזהר מן העבירות, ולא יהא בטוח בעשיית העבירות על סמך מה שעשה מן המצות".

א, יב – תשובה על ספק עבירה

כתב רבנו יונה (ברכות א, ב, מדפי הרי"ף): "וזהו עיקר היראה, ליזהר מהספקות ושלא לעשות המצות על דרך ההרגל, שעונש הספק יותר מהודאי. וכן מצינו שעל הודאי מביא חטאת, ואמרינן (זבחים מח, א) דחטאת דנקא, כלומר שאפילו לא יהיו דמי כשבה או שעירה שיביא לחטאת אלא דנקא – די לו בזה. ודנקא היא מעה, והוא שתות הדינר כדאמרי' (קדושין יב, א): שש מעין כסף דינר. ואם מביא אשם על הספק, כגון שהיו לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה מהן אכל (זבחים שם וכריתות כו, ב במשנה), צריך להביא ב' סלעים שהם מ"ח מעין, כי הסלע ד' דינרים והדינר ו' מעין, אישתכח דב' סלעים הוו מ"ח מעין, ועל הודאי סגי במעה א' בלבד. והטעם בזה למה החמירו על הספק יותר מן הודאי, אומר מורי הרב שהוא מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".

וכ"כ רמ"א תרג, א: "וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת".

כתב רבי צדוק הכהן מלובלין (ספר הזכרונות, מצוות התשובה, עמ' 106-107 במהדו' הר-ברכה) שכל זה כשיש לו ספק אם עבר עבירה ידועה. אבל אם יש ספק אם במעשה שעשה יש בו עבירה, ורוב הסיכויים שאין בו עבירה – אינו צריך לשוב, שגם במצוות התשובה לא חיישינן למיעוטא.

כתב א"א בוטשאטש (תרג, א), שמה שספק עבירה חמור יותר הוא רק לגבי התשובה בלב, אבל לא לגבי סדרי התשובה המעשית: "נראה העיקר בזה לגבי הכנת הלב לשוב ולהתחרט ביותר, מה שאין כן לגבי סיגופי סדרי התענית, נראה דכיון דיום כיפור מכפר אחייבי אשם תלוי, עכ"פ אחר יום כיפור אין לחוש עוד בזה. כיון שהיה לו תשובה חרטה ועזיבה, יום כיפור מכפר עם תשובה. ומה דמהני סיגופים, הוא מצד שחמורות צריכים ייסורים או מיתה גם כן כידוע, משא"כ בספק דחיוב אשם תלוי, יום כיפור לבד מכפר לכולי עלמא".


  1. . מעין זה כתב הריטב"א (ר"ה טז, ב), בשם רבנו יונה, אלא שמדבריו עולה שהמצווה לשוב היא ביום הכיפורים: "ומה שנאמר בבינונים שתלוים ועומדים עד יום הכיפורים – זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. יש מקשים, לא זכו אמאי נכתבין למיתה, והלא רב חסד מטה כלפי חסד?… וה"ר יונה ז"ל הוסיף דלהכי לא קאמר חטאו נכתבין למיתה, משום דהוה מילתא דהוא ממילא, שהרי יום הכפורים מצוה מן התורה להתודות ולשוב בתשובה, כדכתיב (ויקרא טז, ל): מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ, והנה אם עשו מצות עשה זו – זכו ונשתכרו, ואם לא עשו כן – הרי עברו והרשיעו ונתחייבו".
  2. . במשך חכמה (ויקרא כג, מג) כתב: "ואם קבלה נקבל. ונראה לפרש, דכוונתו על שבעת ימים טובים, היינו: פסח שני ימים, וסוכות שני ימים, ועצרת יום אחד, וראש השנה – לבד ממקום הועד – היו עושים שני ימים מספיקא, והרי שבעה ימים, ש"לעולם יטהר עצמו ברגל" (ר"ה טז, ב), לכן צווהו ליזהר באכילת חולין בטהרה בימים אלה".
  3. . גם הלקט יושר עצמו כתב: "אבל מה שאנו עושין פרישות בזה הימים, כגון שלא לאכול לחם גוים, זהו פשיטא טוב", ואפשר שסבר כלבוש.
  4. . מעין זה כתב בספר התשובה (פתיחה לפרק ג, אות ח), שעל ידי דקדוק במצוות זוכים לנשיאת פנים מהקב"ה, כמבואר בברכות כ, ב: "דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יז): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י): וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה!"
פורסם בקטגוריה פרק ה - עשרת ימי תשובה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן