ה – איסור דברים שעלולים להביא לזה

נגיעה באיבר לצורך השתנה

ה, א – נגיעה באיבר

נדה יג, א: "גופא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לרבי אליעזר: והלא נצוצות נתזין על רגליו, ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים! אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. תניא אידך: אמר להן רבי אליעזר לחכמים: אפשר יעמוד אדם במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תיחוח, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום… וכל כך למה? מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה".

שם: "רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין, א"ל: שיננא, אחוז באמתך והשתן לחוץ. היכי עביד הכי? והתניא, רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם! אמר אביי: עשאו כבולשת, דתנן: בולשת שנכנס לעיר, בשעת שלום – חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות, בשעת מלחמה – אלו ואלו מותרות, לפי שאין להן פנאי לנסך. אלמא דכיון דבעיתי – לא אתי לנסוכי, הכא נמי – כיון דבעיתי לא אתי להרהורי. והכא מאי בעיתותא איכא? איבעית אימא: ביעתותא דליליא ודאיגרא, ואיבעית אימא: ביעתותא דרביה, ואיבעית אימא: ביעתותא דשכינה, ואיבעית אימא: אימתא דמריה עליה, דקרי שמואל עליה: אין זה ילוד אשה. ואיבעית אימא: נשוי הוה, דאמר רב נחמן: אם היה נשוי – מותר. ואיבעית אימא: כי הא אורי ליה, דתני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא: אבל מסייע בביצים מלמטה. ואיבעית אימא: כי הא אורי ליה, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: גבול יש לו, מעטרה ולמטה – מותר, מעטרה ולמעלה – אסור".

לסיכום, הגמ' מתירה לאחוז באמתו ולהשתין אם יש פחד, ואזי אין חשש הרהור וגירוי, או במקרה שהוא נשוי. והגמ' מביאה פתרונות נוספים – לסייע בביצים מלמטה, או לגעת באיברו בעטרה.

ה, ב – נשוי

לפי מה שלמדנו בגמ', לנשוי מותר לגעת באיברו לצורך שירותים (לגבי נגיעה באברו לשאר צרכים, הרבה מחמירים, ועיין לקמן). וכ"כ רוב הראשונים, כפי שנראה לקמן באות הבאה.

אמנם הטור (או"ח ג, יד) כתב שאסור לנשוי לאחוז באמתו (מלבד בעטרה). ותמה עליו הבית יוסף, ובתחילה ביאר שלדעת הטור התירוצים בגמ' חולקים, ולכן להלכה מותר בעטרה, אבל נשוי אסור לגעת באיברו. אמנם אח"כ הביא הב"י שרבנו יונה בספר היראה כתב כדעת הטור, וז"ל: "ואם ישתין מעומד, יזהר פן יאחוז באמה אלא מעטרה ולמטה לצד הארץ, ואף אם הוא נשוי, כי אחרי אשר העונש גדול כל כך שהוא מביא מבול לעולם – מאד יש לו לאדם להתחזק ולקדש עצמו אף במותר לו, וכן רבינו הקדוש מימיו לא הכניס ידיו למטה מאבנטו". ולכן הסיק הב"י שמדובר במידת חסידות ולא מן הדין. וכ"כ התוס' נדה יג, א, 'אם': "ובפ' כל כתבי (שבת קיח, ב) דקאמר דקרי ליה לרבי 'רבינו הקדוש' שלא הניח ידו למטה מאבנטו, היינו רבותא שהיה נשוי והיה מחמיר על עצמו". וכ"כ ארחות חיים הל' כתובות י, בשם ר"י. וכך עולה מריא"ז (פסקיו לנדה יג, א) שהשמיט את ההיתר של נשוי.

ה, ג – כשאשתו אינה עמו

כמה ראשונים הגבילו את ההיתר של נשוי לאחוז באמתו ולהשתין דוקא כשאשתו עמו, וכ"כ הסמ"ק (רצב): "וכמו כן נשוי ואשתו עמו מותר". וכ"כ אגודה (נדה ב, ה), ואוהל מועד (דרך יא, ב).

אמנם יש שכתבו שלנשוי מותר לאחוז באמתו ולהשתין אף על פי שאין אשתו עמו, וכ"כ תוס' יומא יח, ב, 'יחודי': "דהא דאמר התם היינו דוקא לבחור דלא נשא מעולם, דיצרו תוקפו טפי, כדמשמע בפ' כל היד (נדה יג, א): כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, ומפליג התם כאן בבחור כאן בנשוי, בנשוי שרי אף על פי שאין אשתו עמו". וכך עולה מהמאירי (שבת קט, א): "ודברים אלו כולם לא נאסרו אלא במי שהוא קל להתפעל להרהר, אבל אם היה נשוי – מותר, לא נאסר אלא ברווקים הטיילים שהרהורן סמוך להם". וזאת משום שיש הבדל גדול בין נשוי לרווק, שרווק עלול להרהר אחרי נגיעה קלה, ואילו נשוי לא.

וראשונים רבים סתמו שאם היה נשוי מותר לאחוז באמתו ולהשתין, מבלי להגביל: וכ"כ הרי"ף (שבת לט, ב, מדפי הרי"ף); רמב"ם (איסו"ב כא, כג); ריבב"ן (שבת קט, א); רא"ש (נדה ב, א); סמ"ג (ל"ת קכו); רבנו ירוחם (יח, ג; כג, א); ורשב"ץ (פסקי נדה יג, א).

השו"ע או"ח ג, יד, כתב שנשוי מותר לאחוז באמתו ולהשתין, והוסיף שמידת חסידות להחמיר גם בנשוי כדברי רבנו יונה והטור לעיל. ובאה"ע כג, ד, התיר השו"ע לנשוי ולא הזכיר את מידת החסידות.

המ"א ג, יד, כתב שאם אשתו אינה עמו – אסור לנשוי לאחוז באמתו, וכ"כ ט"ז יג; חיי אדם ג, ג; שועה"ר ג, י; ומ"ב ג, כז.

לעומת זאת, בבית שמואל אבה"ע כג, ד, כתב שמותר אפילו אם אשתו אינה עמו, וכ"כ בכור שור; בגדי ישע (ג, יד); נהר שלום ג, ו; וארצות החיים ג, פו. וכך עולה מישועות יעקב ג, ו, ומחכמת בצלאל על נדה יג, א.

ה, ד – אשתו נדה

כתב המ"א ג, יד, שאם אשתו נדה – אסור לאחוז באמתו ולהשתין. וכ"כ באר היטב יד; חיי אדם ג, ג; שועה"ר ג, י; ברכי יוסף יא; מ"ב כז, וכך עולה מדברי הט"ז יג.

אמנם בנזירות שמשון או"ח סימן ג, הקשה על המ"א מהגמ': "וקשה, דאם כן, מי הודיע לשמואל שאשתו של רב יהודה היתה טהורה, אלא הטעם שאין שכיח הרהור אצל נשוי". וכ"כ נהר שלום (ג, ו). וכ"כ בגדי ישע (ג, יד). וכך מפורש באור זרוע א, קכא: "ואם היה נשוי – משתין כדרכו, כדמסיק (נדה יג, א): ואי בעית אימא נשוי הוה. ונראה בעיני אפילו אשתו נדה, שפי' רבנו שמואל זצ"ל אם היה נשוי מותר לאחוז באמה, דלא מהרהר כולי האי כי אמרינן דאסור בשאינו נשוי, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, מדלא פי' דכי אמרינן אסור באשתו נדה, אלא כשאינו נשוי, שמע מינה דאשתו נדה שרי".

למעשה, כתב הרב בספר שמי שהוא נשוי ואשתו טהורה, רשאי בעת הצורך לנגוע באיבר שלו כדי לכוון עצמו. אבל שלא לשם כך, גם לנשוי אסור, כדי שלא יגרה עצמו. והוסיף בהערה 7 שהרוצה להקל ולסמוך על האחרונים הרבים שהקלו גם לנשוי כשאשתו נדה או אינה עמו – רשאי, בתנאי שאינו מתגרה בזה.

ה, ה – שינה על ערפו כשפניו למעלה

ברכות יג, ב; נדה יד, א: "רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד". וביארו הראשונים שהיינו מי שישן על גבו כשפניו למעלה. וכ"כ השו"ע אה"ע כג, ג: "אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט שלא יבא לידי קישוי".

כמה פירושים נאמרו בראשונים לאיסור פרקדן: א. רש"י (ברכות יג, א; ובנדה יד, א, בפירושו הראשון) ביאר: "וגנות הוא, שפעמים שיתקשה אבר תוך שנתו ויתגלה". ב. עוד ביאר רש"י (בפירושו השני בנדה, וכ"כ רבנו יונה בספר היראה): "שידיו מונחות לו על אברו ומתחמם". ג. תוס' בנדה יד, א, 'לייט', מביאים פירוש נוסף: "ורשב"ם פירש שבגדיו נופלין על אמתו ומתחמם". ד. בגיליון התוס' נדה שם, הביא פירוש אחרון: "ועוד שמעתי, כששוכב אפרקיד מתחמם השדרה ומחמת זה יתקשה האבר, ויבא לידי קרי".

ולהלכה כתב הרב בספר (הערה 8) שעיקר האיסור היה מפני שישנו בלא בגדים, אבל כיום שישנים עם בגדים אפשר להקל ולישון על ערפו, וביאר הרב: "ונלענ"ד שעיקר האיסור מפני שישנו בלא בגדים, ואזי לרש"י האיסור כי חששו שאיברו יתקשה ויתגנה, או בלא משים יגע בידיו באיברו, אבל מאז שרגילים ללבוש תחתונים גם בשינה אין כל כך חשש. וכן היה חשש שכל תזוזה של השמיכה תיצור גירוי, אבל אצל הלובש תחתונים אין חשש. ועיין פניני הלכה תפילה כו, 3". ¹

ה, ו – שינה על בטנו כשפניו למטה

הרמב"ם (איסורי ביאה כא, יט) ושו"ע (אה"ע כג, ג) לא הזכירו איסור לישון על בטנו כשפניו למטה, ומשמע שלא חששו לקישוי. ורק לגבי אמירת קריאת שמע כתבו שאין לקרוא על בטנו כשפניו למטה (רמב"ם הל' ק"ש ב, ב; שו"ע או"ח סג, א). ¹ וכ"כ בכוכבא דשביט (ברכות יג, ב), שלדעת הרמב"ם ושו"ע רק לעניין ק"ש "אסור אפילו פניו למטה, אע"ג דלא מקרי אפרקיד, כיון שהוא דרך ביזוי וקלות… אבל בישן, שאין הטעם משום ביזוי אלא משום קישוי, חיישינן דוקא באפרקיד, דהיינו פניו למעלה ולא למטה".

אמנם הרבה ראשונים כתבו שכשם שאסור לישון על ערפו כשפניו למעלה, כך אסור לישון על בטנו כשפניו למטה. וכ"כ מאירי (נדה יד, א; ובברכות יג, ב): "אסור לאדם לישן פרקדן, והוא שפניו למעלה או פניו למטה, אלא שיעמוד מוטה לצד אחד". וכ"כ רשב"ץ (נדה שם). וכ"כ רבנו חננאל (מובא באו"ז הל' ק"ש לו), וביאר שגם כשפניו למטה יבוא לידי חימום האיבר: "ויש אומרים הישן על פניו משום דאתי לאיחמומי", והוסיף שכך משמע מהגמרא. וכ"כ הריטב"א (ברכות יג, ב) שהביא את שני הפירושים, וכתב: "וטעמא משום הרהור". וכ"כ הרא"ה (ברכות שם). וכ"כ הרבה אחרונים למעשה, ומהם: פר"ח (או"ח סג, א); א"ר (סג, א); גר"א (אה"ע כג, י). וכ"כ מ"ב רלט, ו: "ויש לו לאדם להרגיל עצמו לשכב על צדו דוקא, ואיסור גדול הוא לשכב פרקדן, דהיינו שמושלך על גבו ופניו למעלה או שפניו טוחות למטה".

וביאר בדברי חמודות (על הרא"ש ברכות ב, ד, סקי"ד), ששכיבה על הבטן חמורה משכיבה על הגב: "וכשפניו למעלה, טעם האיסור כפרש"י (שמא יתגנה), וכשפניו טוחות בקרקע נראה לי שני טעמים לאיסור: שהוא מתגנה, שנראה שוכב כדרך משמש מטתו, ועוד, שמא יבוא לידי חימום ויוציא זרע לבטלה". וכ"כ בעולת יצחק א, מח, למעשה (ע"ע אוצר הפוסקים כג, ג, ט). ¹

ולמעשה, על פי מה שלמדנו שעיקר החשש היה כשישנו ערומים, הסביר הרב בעל פה, שהוא הדין לגבי השוכב על בטנו, שמכיוון שישנים עם תחתונים – מותר. אבל מי שיודע שלמרות שישן עם תחתונים, שינה על בטנו גורמת לו לקישוי, אין לעשות כן.