ז – חטא המרגלים

שני חטאים גדולים היו לישראל במדבר, חטא העגל – שבו עשו עגל מסכה והשתחוו לו (שמות לב), וחטא המרגלים – שבו נגררו אחר המרגלים ובגדו בשליחותם לכבוש את הארץ. מכמה בחינות חטא המרגלים חמור מחטא העגל. בחטא העגל לא כפרו ישראל לגמרי בה' ובמשה, רק טעו וחשבו כי אחר שמשה לא חזר מהר סיני, לא ימשיך ה' להתגלות אליהם, ועליהם לחפש לעצמם אליל שיתווך בינם לבין הבורא. כיוון שלא כפרו לגמרי, לאחר חטא העגל סלח ה' לישראל (סנהדרין סג, א; ראו פנה"ל אמונה ומצוותיה ג, 2; ה, ז). אבל בחטא המרגלים בגדו בשליחותם ואף כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר. לא זו בלבד, אלא שיש אומרים שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין קח, א).

אותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין קד, ב). באותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב ועל ישראל שיגלו מארצם (עי' תנחומא שלח).

לכאורה יש לשאול: במה חטאו המרגלים? הרי לדעתם לא היתה לעם ישראל יכולת לכבוש את הארץ, ואם העם יתעקש להילחם – יובס, וסכנה תרחף על קיומו. ואם כן, היתה מוטלת עליהם חובה להתריע מפני הסכנה, שכן קיומו של העם היהודי קודם למצוות יישוב הארץ. וגם אם טעו בהערכתם את המציאות, כיוון שאמרו את דבריהם כדי להציל את העם מתבוסה וכיליון, לכאורה לא היה צריך להטיל עליהם עונש כה חמור.

אלא שהם חטאו בכך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה. לכן, כשראו את הקשיים הכרוכים בכיבושה, נפל ליבם, והחלו למצוא צידוקים וטענות מדוע אי אפשר להיכנס אליה ולכובשה. כפי שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". לעומתם, יהושע וכלב שאהבו את הארץ ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז), השכילו לראות את המציאות נכוחה, והבינו שההבטחה האלוהית יכולה להתקיים על ידי חיילי צבא ישראל, וכפי שאמר כלב לעם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם יג, ל). אכן, התברר שהצדק היה עם יהושע וכלב, והם שהכניסו את עם ישראל אחרי ארבעים שנה לארץ ישראל. לו היו שומעים בקולם, כל דור המדבר היה ניצל וזוכה להיכנס לארץ. ודווקא המרגלים, שרצו כביכול לדאוג לשלומם של האנשים, שלא ימותו במלחמה, גרמו לכולם למות במדבר בחרפה.[1]


[1]. יש מבארים שהיה גם טעם רוחני לטענת המרגלים, שחשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר, ועל כן בתוך ליבם מאסו בארץ חמדה. כעין זה כתב רבי שניאור זלמן מלאדי (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שהמרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל, בטענה שאין צורך לרדת לעולם המעשה, שכן אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא, כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א): כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל, ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויות בה". כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש השם הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול, יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד.

גם בדורות האחרונים, כשהחלה ההתעוררות לשיבת ציון ויישוב הארץ מחדש, קמו מנהיגים שניסו להניא את ישראל להישאר בגולה בטענה כי צפויות להם בארץ ישראל סכנות רבות של רעב ומחלות, שוד ורצח. ואף האשימו את העולים לארץ כי הם מסכנים את הרוב היהודי שנותר בגולה ופועל להשגת זכויות שוות. והיו שטענו, שהעולים לארץ יעזבו את התורה והמצוות ויאבדו מישראל. לימים התברר כי בציוֹן היתה פליטה, הן מההשמדה הפיזית של מיליוני היהודים שנותרו בגולה והן מפני השמד שבהתבוללות. ואף מבחינת שמירת תורה ומצוות בהתמודדות עם המודרנה, רק ברכה צמחה לעולים, שכן אחוז שומרי המצוות והמסורת גבוה בארץ לאין ערוך מאשר אצל הנותרים בחו"ל.

בדומה לכך היום, רבים מאלה שלא מבינים את ערכה של הארץ, מוצאים שיש קושי ליישבה, ורוצים לסגת מחלקים ממנה ומביאים בכך אסונות על עם ישראל. ורבים מבין אלה שמבינים את ערכה, מוצאים דרכים מעשיות כיצד להחזיק בארץ וליישבה תוך התמודדות עם האתגרים הקשים. אם נתבונן, נמצא כי בין אוהבי הארץ ישנו רוב גדול ומוצק שמתנגד לכל נסיגה, ובטוח שיש בידינו יכולת להחזיק בארץ וליישבה. ואילו בין אלו שאינם אוהבים אותה, יש רוב שבטוח כי אין אפשרות להחזיק בארץ וצריך לוותר עליה. משל למה הדבר דומה? לעצלן שמנסים לשכנעו לעבוד. אלף טענות ריאליות יטען מדוע לא כדאי לו לחפש עבודה. ראשית, יטען שעדיף לקבל קצבת אבטלה. נוכיח לו שאם יעבוד ירוויח יותר, יטען שיש אבטלה ואף אחד לא מחפש עובדים, וחבל לבזבז זמן על חיפוש עבודה. ימצאו לו עבודה, יטען שלא כדאי לקבל אותה כי בעל הבית רמאי, או שאולי מחר יציעו לו עבודה טובה יותר. נצליח לשכנע אותו לעבוד, יחוש כאב בגבו. נרפא את גבו – יחוש בראשו. נרפא את ראשו – יסתכסך עם חבריו לעבודה. נפייס ביניהם – ייפגע מהתנהגותו של המנהל. וכן על זו הדרך, תמיד יהיו דברים שיפריעו לו לעבוד. כללו של דבר, הבעיה היא שהוא לא רוצה לעבוד.